רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

ילדותי השנייה

ט״ו באדר ב׳ ה׳תשס״ח ט״ו באדר ב׳ ה׳תשס״ח 22/03/2008 | מאת רחלי דובין

האדם המבוגר מאחורי התלונן על העבודות בכביש שמקשות על המעבר, ואני עמדתי שם מתפעלת מהטרקטור. לאחר זמן מה גערתי בעצמי – תמחקי את החיוך מעל פנייך ותתחילי להתקדם: חיים לא נמצא כאן, חיים בגן.

עמדתי ברחוב שטראוס, דווקא בחלק שהיה חרוש והפוך על כרעיו ועל קרבו, והבטתי בהנאה בטרקטור הנוהם, המעביר חול ואבנים אל תוך מכולה כחולה.

"רכבת קלה!" החריד אותי קול זעוף בר' גרונית. "לא קלה ולא רכבת!" התיז הזקן ונופף בזעם במקלו. "רק בלגן הם עושים. כל העיר הזאת הפוכה!" והוא דידה הלאה משם, מתקשה למצוא מעבר בין ערמות האבנים.

מה הבעיה שלו? חשבתי, ואז קלטתי שאני אמורה להפנות את השאלה לעצמי – מה הבעיה שלך, גברת נכבדה? את צריכה לעשות קניות, ולא להסתכל על טרקטורים, ועכשיו את צריכה לפלס לך דרך, תוך סיכון קל של חייך, בין ה"בלגן" לבין הכביש שעדיין הומה מכוניות... אז תמחקי את החיוך מעל פנייך ותתחילי להתקדם: חיים לא נמצא כאן, חיים בגן.

זה לא קשור בכלל לרכבת הקלה, החפירות ברחוב שטראוס, המשכתי לחשוב בעודי מתחילה ללכת, מבולבלת מעט. אבל האם הוא לא צודק ברוגז שלו, האיש הזה, שכל הזמן חופרים ושוברים ומקשים על התנהלותנו ברחובות העיר? הוא די צודק. אז למה כל כך נהניתי מהטרקטור?

זה הסיפור: מאז שהילד הזה בן שנה וחצי, אני רואה דברים בצורה אחרת.

כי אני אמא, חייכתי לעצמי כשנכנסתי לבזאר שטראוס. אני אמא של חיים.

וזה הסיפור: מאז שהילד הזה נולד... טוב, אולי מאז שהוא בן שנה או שנה וחצי, אני רואה דברים בצורה אחרת. כמעט כל דבר שחולף ברחוב, הוא נושא שיחה ולימוד: "תראה חיים, הנה חתולה! חתולה שחורה...", "מה זה? משאית! משאית זבל..." ככה זה היה בהתחלה, כשחיים היה עוד תינוק. עם הזמן, הוא הפך לפעיל שבינינו: "אוי תראי! זה כלב. כלב גדול... שלום כלב, מה שלומך כלב?"

ומה שמצחיק זה, שכשאני לבד ברחוב וחיים בגן, או כשאני יוצאת בערב עם חברה, כשחיים במיטתו, אני עדיין רואה את העולם דרך עיניו. לבי מנתר כשאני רואה אוטו-מטאטא ירוק של העירייה, ואני ממש מתלהבת לראות משאית כיבוי-אש ואורותיה מהבהבים (כמובן ממלמלת תפילה חפוזה שלא ייפגעו אנשים או רכוש מהאש). אה! חיזיון נדיר, איזה יופי.

חיים ישן, אני מזכירה לעצמי. חיים ישן במיטה הוא לא כאן. תירגעי.

אבל מה זה משנה? שאלתי את עצמי יום אחד, פתאום, אחרי שעברתי על פני שלושה גורי-חתולים קטנטנים וצפיתי בהם למשך דקות ארוכות מדי. מה זה משנה שחיים לא נמצא? זה באמת יפה ומעניין, הם באמת כל כך חמודים. יש משהו מושך ומרשים באוטו-מכבי-אש. והכלב הגדול שעובר יום יום בשכונה שלנו, ממש מזכיר את לאסי חוזרת הביתה, וזה אפילו יותר שווה בשבילי, חיים בכלל לא מבין את זה.

אז פעם, לפני שהייתי אמא, כשהייתי סתם בחורה או אישה עסוקה וממהרת, לא שמתי לב. פשוט לא שמתי לב. לא אהבתי כלבים (לא צריך לומר פחדתי. מה פתאום פחדתי?) והריח של משאית הזבל הרתיע אותי. אבל היום, מה זה קצת ריח לעומת התלהבותו של ילד, ששוכח שזה עתה הוא ביקש ללכת לסבתא ושיש לו שמש בעיניים והוא רוצה מסטיק? ואגב, מישהו הקדיש פעם דקה לראות, אולי כשהיה מצונן מאוד, איך עושה משאית הזבל את עבודתה?

חיים החזיר אותי לילדותי. או אולי, חידש לי איזושהי ילדות מסוג אחר, ממין אחר – ילדוּת של בן. ברור לי שלא הייתי מוקסמת כמותו בילדותי מכלי תחבורה כבדים, משאיות ומנופים. אבל בכל מקרה, שום דבר אינו מובן מאליו עכשיו, הכל מלהיב ומרגש.

כל נפלאות הטבע והטכנולוגיה שחולפות יום יום על פנינו, הפכו עבורי לאטרקציה ולהנאה

כל נפלאות הטבע והטכנולוגיה שחולפות יום יום על פנינו, הפכו עבורי לאטרקציה ולהנאה, ולפעמים להצלה אמיתית (כמו במקרה הנ"ל עם סבתא). ועם הזמן, גיליתי שאני עוצרת להביט ונהנית הנאה של ממש, מהדברים הקטנים ששתל אלוקים בעולמו, שתל ברחוב האפרורי שלנו, במיוחד בשביל חיים. במיוחד בשבילי. במיוחד בשביל כל מי שמוכן לראות.

אז אפשר לומר שלחתולים רגילים התרגלתי, אבל טרקטור? אני חושבת שעד סוף ימיי ירנין את לבי טרקטור צהוב בפעולה.

 

* * *

 

בסוף קיץ התקַנו מאוורר-תקרה בחדר השינה שלנו. חיים היה נרגש מאוד בשעת ההתקנה וחיכה בקוצר רוח לרגע ההפעלה: אף פעם לא היה בביתנו כזה דבר, והוא תמיד הוקסם ממנו בבתים אחרים. כשהתהליך הסתיים אפשרתי לחיים למשוך בחוט ולהדליק את המאוורר בעצמו. איזה אושר!

למחרת בבוקר, קרא לי חיים ממיטתו כמו בכל בוקר (או-טו-טו, כשיהיה בן שלוש, נקנה לו מיטת נוער, אבל בינתיים הוא נתון לחסדיי).

"בוקר טוב חיים!" בירכתי אותו.

"אמא", הוא התחיל בלי להתייחס לברכתי.

"כן?"

"את רוצה לראות את המאוורר-תקרה?" הוא שאל, וכל כולו ציפייה נרגשת.

ראיתי אותו כל הלילה מעל ראשי, רציתי לענות. כלומר, בכל פעם שקמתי לתינוקת, ראיתי אותו דוחף מעדנות את האוויר החם. התאכזבתי קצת מהביצועים והוא גם מפיץ ריח מוזר...

"בטח!" עניתי בהתלהבות. לא הבאנו ילדים לעולם כדי לומר להם את האמת, נכון?

"טוב!" הוא הסכים בחיוך נדיב. "אז תוציאי אותי", הסביר, מתחיל לקפץ בחוסר-סבלנות, "ואני אראה לך."

הוצאתי אותו, ואז צעדנו בסך – חיים מוביל, אני בעקבותיו והתינוקת בזרועותיי. כעבור שלושה צעדים היינו בחדר. חיים טיפס בזריזות על המיטה ומשך בחוט ו – הפלא ופלא – זה הסתובב!!!

חיים עמד והביט, אילם משמחה, ואני הבטתי בגבו הנרגש וגם במאוורר. מוכרחה להודות שהתלהבתי יחד אתו. זה באמת הסתובב יפה!

אז הנה, גם אל ביתנו פנימה נכנסו פלאי תבל.

ואולי זה לא קרה אתמול עם התקנת המאוורר, אולי זה קרה לפני שלוש שנים, כשנכנס אל ביתנו הפלא הגדול מכולם.

* * *

מאמר בנושא קרוב: ילד ראשון זה הלם!


 

 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן