לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פגע וברח: שתי מילים כדי לשרוד את גיל ההתבגרות

פגע וברח: שתי מילים כדי לשרוד את גיל ההתבגרות

שתי מילים שיעזרו לכם לשרוד את גיל ההתבגרות.

מאת

במשך עשרות שנים, מאות שנים... בסדר, כנראה מאז ומתמיד, בלבלו אותנו בני הנוער בכל העולם. הם בוחנים, מתסכלים, מבלבלים, נאבקים, פרובוקטיביים, משגעים, מביכים, מעצבנים – אתם תופסים את הרעיון. אי אפשר להתמודד איתם.

אף אחד – לא נח ולא אינשטיין, לא רופאים ולא פסיכולוגים – הצליחו אי פעם, או יצליחו אי פעם, להבין אותם על-אמת. צריך להשלים עם זה. זה לא יקרה. אבל אחרי שהצלחתי לשרוד 8 בני נוער משל עצמי, יש לי עצה אחת איך להסתדר איתם, ואפשר לסכם אותה בשתי מילים: אל תתווכחו.

וזאת הסיבה:

אנשים אוהבים להגיד שההתבגרות, אצל רובנו, היא השלב הכי קשה שאנו עוברים בחיינו. אני לא מסכים. משום שהתבגרות אינה בדיוק שלב – היא בסך הכל תקופת מעבר. מעבר שמחבר בין הילדות לבגרות. התבגרות אינה נמל; אי אפשר לעגון שם. אין לה כתובת; אי אפשר לגור שם. אין לה אטמוספרה ממשית; בקושי אפשר לנשום שם.

התפקיד שלנו הוא לעזור להם לנתב את מסעם אל חוף הבגרות בצורה הכי בטוחה והכי מהירה שאפשר.

זהו חדר המתנה מוזר, שבו אנשים מתגודדים עד שאומרים להם לאיזה חדר להיכנס. יש אנשים שקוראים להם זמן קצר אחרי כניסתם; אחרים חייבים להמתין משך זמן שנראה כמו נצח, ויש כאלה שמשום מה אף פעם לא נכנסים אליו.

יש כאלה שמנצלים את הזמן בצורה טובה – קוראים, לומדים, חושבים (נדיר, אבל קיים), אבל הרוב פשוט סופרים את המרצפות, מרפרפים שש פעמים על אותו מאמר במגזין שעל השולחן, או מתלוננים לכל מי שעושה את עצמו מקשיב.

ככה זה עם שנות ההתבגרות. והתפקיד שלנו, בתור הורים לנוודים האלה, הוא לעזור להם לנתב את מסעם אל חוף הבגרות בצורה הכי בטוחה והכי מהירה שאפשר.

בדרך כלל המסע שלהם, מהילדות לבגרות, מפחיד. אחרי הכל, מי היה מחליף מרצונו חיים של שעשועים, תשומת לב וסיפורי לילה טוב, תמורת חיים של אחריות, כאבי גב ותשלומים חודשיים על ביטוח רכב? נכון, הם יודעים שהם לא יכולים להישאר ילדים לנצח; אבל כמו כל החוויות הלא נעימות והבלתי נמנעות, הם מעדיפים לדחות אותן כמה שאפשר.

אז מה עושה ילד נורמלי ונפחד בן 13 או בן 17 כדי לדחות את המפגש ההכרחי הזה עם הגורל שנקרא בגרות? הוא מתווכח עם ההורים שלו.

אמא: "רותם, תעשה לי טובה ותוריד את הפח."

רותם: (בוהה במחשב שלו בלי להניד עפעף)

אמא: "רותם, שמעת אותי? שאלתי אם אתה יכול להוריד את הפח!"

רותם: "שמעתי, שמעתי. את לא צריכה לצעוק."

אמא: "אם אתה לא עונה לי, איך אני יכולה לדעת ששמעת אותי? חוץ מזה, לא צעקתי."

רותם: "כן צעקת, את תמיד צועקת."

אמא: "אני לא צועקת תמיד. אתה זה שכל הזמן מרים את הקול."

רותם: "אה באמת? מתי למשל? אולי תתני לי כמה דוגמאות שהרמתי את הקול (הוא שואל בקול רם מאוד)."

אמא: "אהם... אני לא מצליחה לחשוב על דוגמא ברגע זה."

רותם: "בטח שאת לא יכולה. את תמיד מאשימה אותי על דברים שאת בעצמך עושה."

וככה זה נמשך. שלא תבינו לא נכון: רותם לא מנסה סתם להתחמק מזריקת האשפה. בהתחמקויות כאלה הוא ממש מומחה, כמו כל בני הנוער שמבקשים מהם לעשות משהו שלא בדיוק מתחשק להם. אילו היה רוצה להתחמק היה יכול לעשות זאת בקלות, בשתי מילים:

אמא: "רותם, תעשה לי טובה ותוריד את הזבל."

רותם: "עוד מעט."

אבל בשיחה הארוכה שתיארנו קודם, לא רק שהוא נפטר מהמטלה, הוא מנצל את השיחה כהזדמנות נפלאה להתווכח עם אמא. וכשהוא רב עם אמא, הוא מחזק את אחיזתו במבצר הילדות. מבוגרים לא רבים עם ההורים שלהם; ילדים כן. ואמא, תמימה שכמותה, נפלה הישר למלכודת.

במקום להתווכח, אמא הייתה צריכה לגייס את הטכניקה היעילה ביותר שברשותה: פגע וברח.

אחרי שאמא תסיים לקרוא את המאמר הזה, אותה סצינה תיראה כבר כך:

אמא: "רותם, תוריד בבקשה את האשפה."

רותם: (בוהה במסך).

אמא: "ביקשתי ממך להוריד את הזבל. זה התפקיד שלך."

(אמא יוצאת מחדרו של רותם... ולא חוזרת).

ומה קורה אז, כאשר (ולא אם) רותם מתעלם מבקשתה ולא מרוקן את הפח, גם אחר כך. מה אמורים אמא או אבא לעשות אז?

התשובה היא לא כלום. הוצאת האשפה מהבית אינה דבר חיוני עבור התפתחותו של רותם. זה יכול להיות נחמד, אולי אפילו מאלף, אבל לא חיוני. כמובן, תוכלו ליצור כמה תוצאות טבעיות (או הגיוניות) לרותם על שלא שמע בקולכם – כמו מניעת פריבילגיה כלשהי או הפחתת דמי הכיס. רק תדאגו שזה יהיה דבר שנמצא בשליטתכם המלאה, להבדיל מדרישה שישכב לישון מוקדם יותר, למשל, דבר שנמצא לגמרי מחוץ לשליטתכם.

אתם לא יכולים להכריח את בני העשרה שלכם לשמוע בקולכם אם הם לא רוצים.

זכרו, אתם כהורים, מילאתם את תפקידכם ללמד אותו מה התפקיד שלו. לא משנה מה התגובה או העדר התגובה מצידו של רותם, הוא למד דבר חשוב – שהורים צריכים לכוון את ילדיהם לקחת חלק במטלות הבית היומיומיות. אתם לא יכולים להכריח את בני העשרה שלכם לשמוע בקולכם אם הם לא רוצים (איך לגרום להם לרצות לציית זה כבר נושא למאמר אחר). פגע וברח אומר שבכל פעם שבה נתקלים בהתנגדות (קרי 'תמיד'), אתם חייבים לעשות כל מה שביכולתכם כדי להתנתק. ברגע שתגיבו, הסיכויים לוויכוח יתממשו בין רגע. היזהרו! בני נוער אלופים בהפיכת חילופי דברים פשוטים וסתמיים למלחמה גרעינית. הם התמחו במציאת דרכים ללחוץ על הכפתור שלכם כדי שלא תוכלו להתאפק מלהשיב מלחמה. למה? לא משום שהם ממש נהנים מהמלחמה, אלא רק בגלל הצורך לשרוד. הם חוששים שלא יוכלו לשרוד כמבוגרים, אז הם מנסים להישאר ילדים. סביב זה מתפתחת כל המלחמה.

תהיו ברורים. לא לריב זה לא אומר שאתם לא יכולים לתת להם הוראות, לא להטיל עליהם תפקידים או אף פעם לא להגיד להם 'לא'. זה כן אומר שאתם לא יכולים להישאר בזירת הקרב.

דנה: "אני יכולה לקחת את המכונית הלילה?"

אבא: "מצטער דנה, בפעם שעברה לא החזרת אותה בזמן ואמרתי לך שיהיו לזה השלכות."

דנה: "מה?! הבנות סומכות עלי! כבר הבטחתי!"

אבא: "מצטער."

דנה: "אבל אבא, כשהחזרתי את המכונית בפעם שעברה כבר ישנת, בכל מקרה לא היית צריך אותה. והכבישים היו עמוסים ושירה הייתה צריכה לקחת משהו בדרך ו................."

[אין תגובה כי אבא כבר יצא מהחדר]

פגע וברח. אולי זה נשמע גס, חסר נימוס ואפילו לא הוגן. אבל גם אם יש בזה משהו מכל אלה, הרי זה הרע במיעוטו. וזה יעזור להביא אותם אל הבגרות – המקום שאליו הם צריכים להגיע.

הורי העולם כולו התאחדו – אל תילחמו.

לפחות, תנסו את זה הערב. מה יש לכם להפסיד?

8/3/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-6 דיונים

(6) לירון, 29/6/2008 04:31

מעניין ...

אז אתה אומר שאם הילד שחי על חשבון הוריו לא רוצה לעזור במטלות הבית פשוט לתת לו לא לעשות כלום בשביל לא להכנס לעימות ?? אתה בטח צוחק עלי !
תפקיד ההורים הוא ליצור גבולות ולא להיות חברים טובים , ויפה הגיבה הבת נוער שבעצם אומרת שהתנהגות של פגע וברח (כביכול ) היא ילדותית . והיא לא רק ילדותית, היא גם פוגעת ! אף אחד לא היה רוצה שהתעלמו ממנו בצורה ישירה שכזאת .
מעבר לזה , חזרה לילד שלא מוריד את הזבל, חינוך טוב היה מביא אותו לרצות מלכתחילה לעזור לאמא שלו ,ואם לא כך אז יש להסביר לו מדוע .
כתבה מאוד מוזרה , אם מותר לי להגיד את דעתי .

(5) הדס, 11/3/2008 13:18

בת-עשרה מגיבה...

אתחיל ואומר שהכתבה מאוד משעשעת.אבל(נו ברור שידעת שיגיע אבל.אנחנו בני הנוער תמיד אוהבים להגיד את ההפך)ההכללה הזו שאנחנו אוהבים להתווכח רק כדי לשרוד היא לא כל כך מדוייקת.
אם אמשיך את הרעיון שלך קצת הלאה.אתה בעצם כתבת כאן שאנחנו רוצים להתווכח פשוט בגלל שאנחנו רוצים להתווכח.ולא,אני לא מעוותת את מילותיך.
אני רוצה ברגע זה להשיב מתקפה ולהגיד שמה שאתם ההורים לא מבינים זה שאנחנו הילדים מתפקדים כמראה שלכם.מה התגובות שלנו אליכם,זה מה שאנחנו קיבלנו מכם.לא המצאנו את זה.
הדברים לא כאלה פשוטים כמו שאתה מציג אותם.אני אישית חושבת שלבוא,לתת הוראה לילד או להגיד לו משהו וכשהוא מגיב פשוט ללכת,זו התנהגות שיותר מתאימה לנו.אז במילים אחרות מה שהצעת כאן זה שאתם ההורים תתנהגו...בדיוק כמונו.מה שמוכיח את טענתי הנ"ל שאנחנו זה מראה שלכם.
אז אתה קורא לזה "פגע וברח",אני קוראת לזה "עין תחת עין" אבל היי..All's fair in .love and war
באשר לפתרון ממשי,אין לי (אני מודה אני לא הכל יכולה...).כל מקרה לגופו,וטוב שכך מפני שפתרונות פשוטים לבעיות מסובכות זה מדאיג.
אותי מעניין לדעת מה התוצאות בשטח לפגע וברח הזה...אני חושבת שאנחנו הילדים עושים את ה"פגע" ואתם ההורים עושים את ה"ברח"...

(4) רוחמה, 11/3/2008 08:37

פגע וברח

תודה על הכתבה המעניינת באמת נהנתי לקרוא
ואף החכמתי !
שאלה לי אליכם: מה עושים שילדה בת 16 בכיתה יא' מחליטה שלא בא לה ללמוד יותר?
למרות שיש לה יכולת והציוניים שלה מאוד גבוהים !!! היא מחליטה לזלזל בלימודים
בבית להתחצף להורים ובכלל לפרוק כל עול .

אנונימי, 26/8/2013 10:23

אני הייתי מייעצת לראות ממה נובע חוסר הרצון ללמוד

הרי נשארה רק שנה אחת. לדבר איתה, נכון זה קשה. י"א וי"ב אלו שנים עמוסות- במיוחד י"א וצריך רק פוש אחרון, ואח"כ י"ב כבר עובר מהר מאוד. להסביר לה, שאמנם היא יכולה להפסיק עכשיו, אבל שחבל מאוד על כל המאמץ שהשקיעה עד כה.

(3) אירית, 11/3/2008 06:42

בס"ד
קראתי את המאמר, ואיני מסכימה עימכם. איני חושבת שזו שיטה טובה לומר משהו ולצאת או להתעלם מהמשך השיחה, צריך לעודד הידברות ולא להתעלם. אנחנו כהורים צריכים להתעלות מעל עצמנו ולא להיסחף לוויכוח, אלא להסביר ולדבר איתם בגובה העיניים.
במקרה הכי גרוע, שמסרבים לבצע את המטלה, אפשר "להעניש", כמו למשל הפחתת דמי כיס, למנוע לצאת עם חברים וכדומה, אך בשום אופן לא להתעלם מהמשך שיחה, הם יכולים לקחת דוגמא מאיתנו וזה יחזור אלינו ב"הפוכה".

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub