לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לשחרר פעם אחת נוספת

לשחרר פעם אחת נוספת

לפעמים, ככל שאנחנו משחררים אנו הופכים ליותר קרובים.

מאת אליהו מאיר

אני לא זוכר איפה בדיוק היינו באותו הזמן. האם הלכנו ביחד ברחוב, או בדיוק התחלנו ללכת או שכבר היינו בדרך הביתה. אתה היית בערך בן שבע או שמונה.

אני זוכר בבירור את הריקנות המבחילה בבטני, בשעה שטרדות העבר ודאגות העתיד התערבלו בראשי כמו בגדים במכונת הכביסה.

מה שקרה הוא משהו שאני בטוח שאינך זוכר כלל, אבל זה משהו שלא אשכח לעולם. אתה פטפטת בעליצות כפי שתמיד עשית ועדיין עושה כיום. זרם המילים שלך הִווה אולי קצת מטרד בעבורי אז, למרות שכיום הוא נשמע לי כמו מוסיקה נפלאה.

היה עליך ללכת מהר יותר ברגליך הקטנות כדי לעמוד בקצב ההליכה שלי. וכיוון שידעתי כמה אתה אוהב לאחוז בידי בזמן שאנו הולכים יחד, באופן אינסטינקטיבי הושטתי את ידי כדי לאחוז בשלך. עד אותו יום, הצלחתי לשכנע את עצמי שאני מחזיק בידך רק בגלל שכך אתה אוהב ללכת עם אביך.

ואז זה קרה. בעדינות משכת את ידך, מאותת לי שאתה כבר לא מרגיש נוח להחזיק בידי ברחוב. שחררתי את אחיזתי והנחתי לידך. כנראה שחשת באכזבתי. אמרת משהו במהירות כדי לנחם אותי, משהו כגון, "אני לא יודע אם זה לתמיד... אבל לעכשיו".

העמדתי פנים שלא אכפת לי, אבל בתוך תוכי, לבי כאב. "אני עדיין לא מוכן לכך שתגדל"

העמדתי פנים שלא אכפת לי. ניסיתי להסתיר את אכזבתי. אבל בתוך תוכי, לבי כאב. "אני עדיין לא מוכן לכך שתגדל", אמרתי לך בראשי. ואז המשכנו ללכת בלי לגעת, ונזכרתי כמה כאב לי ביום הראשון שלך בגן.

***

"פשוט לך מהר ואל תסתכל לאחור", הדריכה אותי הגננת לאחר ששקעת במשחק עם אחת המשאיות החדשות והנוצצות.

אני מנסה למלא אחר הוראותיה. בחוסר הצלחה אני מתנגד לדחף להתבונן לאחור. אני כמעט מגיע לדלת כשהחיישנים שלך קולטים את מנוסתי הקרבה. אתה מזנק ואוחז ברגלי. הגננת מנתקת אותך ממני בעדינות ומאיצה בי ללכת. למרות שפניך ספוגי דמעות, אתה לא בוכה בקול.

"לך", מורה לי הגננת. "הוא יהיה בסדר. סמוך עליי".

שכלי אומר לי שהיא צודקת. אני מבטיח לך שאחזור מאוחר יותר כדי לאסוף אותך. אני מצליח לדחוף את עצמי דרך הדלת, לצאת לרחוב ולהיכנס לאוטו. ואז אני טומן את פניי בידיי ובוכה.

אני בוכה על כאב הפרידה שממלא אותך. אני בוכה על הכאב שלי בגלל שאתה גדל. ואני מתאבל על הפעוט המלאכי שכבר לא יבלה את ימיו בבית אתי או כשהוא מחכה לי.

רק בגלל שאתה בן הזקונים שלנו, אני אומר לעצמי, אין פירוש הדבר שאתה לא יכול לגדול. זוהי דרכו של העולם - ילדים גדלים והולכים לגן. אני מוחה את דמעותיי, נוסע הביתה ואז משקר לאמך שהכל התנהל כשורה.

***

כשעזבת את ידי באותו יום, אני זוכר שחשבתי לעצמי שזהו השלב הבא. אתה הופך להיות עצמאי. לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת - פשוט לא רציתי שזה יקרה כל כך מהר. לא הייתי מוכן לכך שתזדקק לי פחות מבעבר.

לאחר שעזבת את ידי, מוחי רץ קדימה. ידעתי שיום אחד תירשם ללימודים בישיבה מחוץ לבית ותגור במעונות, ממשיך את מסעך לקראת עצמאות. עזיבת ידי הייתה רק צעד קטן במסע הארוך לקראת הגבריות. זהו מסע שרציתי שתעשה. לא רציתי לעכב אותך. אבל הרגשתי אז שכל צעד בנתיב ההתבגרות שלך יהיה קשה עבורי. בניגוד ליום הראשון שלך בגן, מעתה ואילך אני אהיה זה שנשאר מאחור. 

בשבוע הבא אחזיק שוב את ידך, בעודי מלווה אותך אל החופה.

אני נזכר כעת באותו יום על המדרכה כיוון שבשבוע הבא אחזיק שוב את ידך, בעודי מלווה אותך אל החופה. ואני רוצה לחלוק עמך כמה ממחשבותיי ורגשותיי בעודנו מתקרבים ליום החשוב ביותר בחייך.

אמא ואני מרגישים שכלתך יפה מבפנים כפי שהיא יפה מבחוץ. תקוותינו, חלומותינו ותפילותינו נתונות לשניכם ולבותינו עולים על גדותיהם מרוב גאווה.

אולם עמוק בפנים, יש מקום בלבי בו אני מטפח משאלה לעצור את השעון – ואולי אפילו להחזירו לאחור. הלוואי שהייתי יכול להחזירו לאחור לימים בהם הייתי מעיף אותך באוויר ותופס אותך בזרועותיי, בעודך צווח בהנאה. או לימים בהם היית מטפס עליי כאילו הייתי עץ ותופס טרמפ על כתפיי. לחלופין, הייתי חוזר ללילות כששכבתי לידך לפני השינה כדי לשמוע איך עבר עליך היום, להקריא לך סיפור ולהקשיב לקריאת שמע שלך. או לאותן פעמים בהן היינו מטיילים בפארקים ומוזיאונים, לפעמים עם אמא ואחיך הגדולים ולפעמים רק שנינו. או לכל אחד מאותם רגעים שקטים כששנינו היינו לבד ואתה היית שואל אותי על הכל ועל כלום, בעודנו יוצרים קשר חזק מכפי שתיארתי לעצמי באותו זמן.

שחררתי אותך פעמים כה רבות במשך השנים וזה לא נהיה קל יותר ככל שחלף הזמן. במובנים מסוימים זה רק נהיה יותר קשה.

אולם דבר אחד שלמדתי שמעניק לי נחמה מסוימת הוא שככל ששחררתי יותר, כך חיבקנו זה את זה חזק יותר בפעם הבאה שנפגשנו.

כשאשחרר את ידך פעם נוספת בשבוע הבא, תחת החופה, יהיה זה כדי לפנות מקום למישהו אחר. כשתתקדם בשבוע הבא לקראת העצמאות האולטימטיבית של בניית בית נאמן משלך, הקשב לעצה שנתנה לי הגננת שלך לפני שנים רבות: אל תסתכל לאחור. ייתכן שדמעות ימלאו את עיניי, אבל אני אהיה בסדר. יהיו לי בני משפחה וחברים רבים שיחגגו עמי, כך שלא אבכה זמן רב.

אני כבר מצפה לביקור הבא שלך בבית – יחד עם כלתך – לחיבוק הגדול ולנשיקה שאעניק לך כשתגיע.

מזל טוב.

28/7/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 13 תגובות ב-13 דיונים

(13) קוראת, 22/5/2013 10:01

מרגש מאוד.. תודה רבה!

אתה מזכיר לי כמה ההווה חשוב, ומכין אותנו לקראת העתיד.. תודה..!

(12) ..., 27/3/2011 20:46

מרגש עד דמעות!!

(11) שושנה, 5/2/2009 06:10

מקסים

נהניתי מאוד מהכתיבה, מהתיאורים המרגשים- ובעיקר מהמסר הקשה להורים- כמה קשה לנו לשחרר לעיתים מתוך הצרכים שלנו בלבד. אך כך מתנהל העולם- דור הולך ודור בא- זה מתבגר וזה נולד וכן הלאה

(10) ח.מ, 7/2/2008 09:15

כל כך נוגע

מתבוננת אחורה, לעבר ילדותי, ורואה את ההורים שלי במקומך, מזילים דמעות ומנסים לעצור את מחוגי השעון.
מתבוננת קדימה ורואה את עצמי משחררת את בני בכורי לנסוע לישיבה, מבליגה דמעות עד שהאוטובוס יסע.
מתבוננת על העבר ועל העתיד ואומרת לעצמי: תחיי את ההווה! תחיי כל רגע עם הפעוטות שלך!
כבר יבוא הזמן לזכרונות, כבר יגיע עיתו של בכי הגעגועים.
בינתיים, אני חיה ומאושרת בהווה הנהדר של ילדיי הקטנים ובוכה רק כשאני קוראת כתבות נוגעות ללב כשלך, המזכירות לי את העבר ואת העתיד.
תודה ששיתפת אותנו, כתבתך לא תסולא בפז.

(9) מילכה, 1/12/2007 22:33

מרגש עד דמעות! החיים הם פרדוקסליים מצד אחד אנו מחנכים לעצמאות ומצד שני העצמאות של ילדנו מרוקנת אותנו! הגיוני? לא! אני מרגישה חזק את הפרדוקס הזה. הילדים שלי גדלו ואני מודה לאל על כך ואני נהנת מאד לראות אותם ולשמוע אותם. את תחושת התסכול שהם כביכול נעלמים אני מחליפה בעשייה אישית וצמיחה אישית אני מתפנה לדברים מעניינים ואחרים(כמובן שאין תחליף לילדים אין תחליף לחיבוק של ילד קטן)החיים ממשכים חייבים לתת לילדים שלנו הרגשה טובה! הם רוצים לראות אותנו מאושרים ולא עצובים כי הם גדלו!תחשבו על זה יש לי עוד הרבה מה לומר משום שאני באה ממקום של לצמוח מתוך כאב ולא חשוב מה הכאב! תנו לילדים את מה שרצינו שההורים שלנו יתנו לנו... טוב ביי

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub