רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

כמה אתם שווים בשמיים?

כ״ו באדר ה׳תשס״ו כ״ו באדר ה׳תשס״ו 26/03/2006 | מאת הרב יעקב סלומון

אולי, למרות הכל, אתה לא הורה (בן זוג/ חבר/ אדם) גרוע כל כך.

נראה שהחיים שלנו על הכוכב הזה מתנהלים לגמרי לפי מבחן התוצאה. לא משנה כמה שהחייט מתאמץ, אם הוא לא גומר את תפירת החליפה בזמן, הוא לא מקבל תשלום. אנחנו לא מתגמלים אותו ב-80% אם לז'קט חסר שרוול אחד: החליפה חסרת ערך בלעדיו. הוא לא מקבל כלום. וזה הגיוני.

אבל בגיליון הציונים הרוחני שלנו, מערכת הדירוג שונה מאוד. חכמים אומרים שמידת ההצלחה של המעשים שלנו לא נמצאת באמת בידינו. אין ספק שאנחנו חייבים להשקיע את מלוא המאמצים בכל תפקיד שאנחנו מקבלים, אבל הפלט הסופי נמצא מעבר לגישתנו. כמה פעמים אנחנו עומדים מול מצב שבו, למרות כל המאמצים ההרואיים והעמל שהשקענו, התוצאה הסופית נופלת הרחק למטה מהציפיות שלנו? וגם ההפך קורה - לפעמים נראה כאילו הכל "מסתדר מעצמו" למרות ההשקעה המועטת שלנו.

 

בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא. (אבות ה, כג)

 

בן הא הא אומר שהשכר עומד ביחס ישיר למאמץ ("לפי הצער - השכר"). א-לוהים בחוכמתו האינסופית נתן לנו בחירה חופשית – המטרה הנעלה מכל. וכך, הוא עיצב מערכת שבה הוא יכול לתגמל אותנו ישירות על הניסיון, בעוד שהתוצאות נתונות אך ורק בידיו.

בעולם הרוחני, אנחנו אף פעם לא נשפטים על פי התוצר הסופי; רק על פי הכוונות שלנו, ועל פי המאמצים שבאים בעקבותיהן, שתכליתם הגשמת היעדים שהצבנו לעצמנו. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו מצליחים ב-100% - ולא משנה מהי התוצאה.

גדי ושרון

התובנות העמוקות ביותר מגיעות בכל מיני צורות והפתעות. לפעמים הן ארוזות בחוויות עמוקות ואפיזודות דרמטיות; אבל לפעמים הן נשלחות באריזות קטנות ופשוטות – שמכילות תזכורות או דברים שכולנו יודעים, אך שוכחים לעתים קרובות. אני צריך להודות לגדי ולשרון על אחת מהן.

גדי ושרון הם הורים נאמנים ואוהבים. עבורם, גידול ילדים זה הרבה יותר מחובה הורית או מבילוי משעשע. זה מקצוע. כשפגשתי בהם לראשונה הם היו נשואים במשך 6 שנים, וכבר היו להם ארבעה ילדים. גדי הקים עסק קטן ומשגשג של ייעוץ, ואילו שרון בילתה במרץ בהתייעצות עם בקבוקים, מוצצים ופעוטות.

 

הם באו להתייעץ אתי לגבי ארי, בן החמש. נראה שבבית הוא מצוברח, ויש לו נטייה להציק לאחיותיו.

 

הם באו להתייעץ אתי לגבי ארי, בן החמש. נראה שבבית הוא מצוברח, ויש לו נטייה להציק לאחיותיו. באסיפת ההורים הגננת שלו תיארה אותו כ'מתבודד'.

גדי ושרון היו המומים, אבל לכל הפחות הבינו את מצבם. הם לא חיכו הרבה, הגיעו עם שורת שאלות מוכנה, והודו בחוסר האונים שלהם עם ארי.

"אל תשאל אותי איך ילד בן חמש שבקושי שוקל 20 קילו, יכול להפוך משפחה בת שש נפשות, אבל זה מה שקורה!" אמר גדי בתסכול, "אני רואה את זה במו עיניי."

הפרטים לא כל כך רלוונטיים. די אם נאמר שבילינו את חמש הפגישות הבאות בדיון על כמה אסטרטגיות טיפול ביחס לארי. במפגש מעקב לאחר שלושה חודשים דיווחו ההורים על שיפור קל מאוד, והתקדמות קצת יותר משמעותית במיומנויות ההתמודדות שלהם.

חלפו 12 שנים נוספות בטרם נפגשנו שוב פנים אל פנים.

"תנו לי לנחש", אמרתי להם כשהם התקשרו. "ארי בן 17".

כשגדי נכנס אלי למשרד היה חיוך גדול ומלאכותי מרוח על פניו, אבל את המתח של שרון אי אפשר היה להסתיר. בקושי הספקתי לשאול, "מה העניינים אתכם", כששרון זרקה את התיק שלה על הרצפה והתפרצה "אנחנו מאבדים את הבן שלנו!"

גדי ושרון המשיכו לתאר, כשמדי פעם הם מתחלפים, את ההתפתחות של ארי, ואת ההתדרדרות המתמשכת לעולם של חוסר אונים. התערבתי מדי פעם במסע הפורקן שלהם, כשאני מאפשר להם לשחרר כמה שיותר צער, מה שבלי ספק היה חשוב מכל חכמה גדולה שיכולתי להציע להם.

ארי מעולם לא הגיע לציון "טוב", ובדרך כלל גם לא ל"מספיק", למרות היכולות האינטלקטואליות הברורות שלו. רק בכיתה ז', תחת חסותו של מורה לספרות דינאמי באופן מיוחד, גילה ארי מוטיבציה אמיתית ללמוד.

"הוא היה כל כך מאושר באותה שנה", נזכר גדי. "היו לו חברים; הייתה בו חיות – הוא צחק. חשבנו שהגענו לתפנית המיוחלת".

"אבל אחרי בר-המצווה שלו", המשיכה שרון, "הכל התחיל להתדרדר. ניסינו להפגיש אותו עם מישהו, אבל הוא סירב. הוא לא הסכים להיפגש אתך כי הוא ידע שדיברנו אתך עליו. היית מחוץ לתחום – אבל ככה גם כל אחד אחר. הוא אף פעם לא הסביר למה."

במשך הפגישות הבאות למדתי שארי הפך למסוגר יותר בתיכון. הוא התנודד בין פנאטיות דתית וחילוניות גמורה. לעתים קרובות נראה שהוא שוקע לתוך עולם משל עצמו, כשמדי פעם חושפות התפרצויות-זעם את התסכול הפנימי שלו מעצמו.

ארי המשיך כל הזמן ללכת לבית הספר, אבל הוא פיתח סימפטומים כפייתיים (אובססיביים), כולל שמירה מוזרה ומוגזמת על ניקיונו האישי. הציונים שלו אמנם השתפרו, אבל מבחינה חברתית הוא לא היה חלק מהחבר'ה, והוא בהחלט לא היה מאושר.

ציינתי כמה שהמצב טראגי, בייחוד מכיוון שכל כך סביר שטיפול נפשי יכול היה לעזור לו – אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה.

גדי ושרון המשיכו להגיע מדי שבוע במשך תקופה מסוימת, כשהם מפרטים את מסע התלאות שובר הלב שנפרש למרגלותיהם.

"הכאב הוא בלתי נסבל", אמר גדי, "אבל לפחות הוא מעולם לא הפריד ביני לבין שרון. אם זה עשה משהו, זה רק קירב אותנו זה לזו. ובאופן אירוני, אולי בגלל ארי, השקענו כל כך הרבה בילדים האחרים. תודה לא-ל, כולם מסתדרים מצוין."

ככל שהתאמצתי, לא היה שום רעיון שהעליתי בשבועות הבאים שהם עדיין לא ניסו. הם כתבו לו מכתבים. הם נשארו ערים בלילות, גם אתו וגם זה עם זו, כשהם מנסים למצוא בסיס משותף למערכת תקשורת הדדית עם ארי. הסבים והסבתות שלו התחננו אל ארי שיסכים לקבל עזרה – בלי תוצאות. המורים שלו ניסו להתקרב אליו. רבני השכונה, ואפילו מקובלים, התפללו בשבילו. שום דבר לא הועיל.

שרון הסתירה את הפנים שלה בידיה והדמעות זרמו בלי בושה.

"אני כישלון".

היא הגיעה אל נקודת השבירה. נתתי לה לבכות; במידה מסוימת משום שהיא הייתה זקוקה לבכי הזה, ובמידת מה משום שבאמת לא היה לי מה לומר לה. ההתערבות העלובה היחידה שעשיתי, הייתה לקרב אליה בעדינות את קופסת הטישו שלי.

רגעים רבים חלפו מבלי שנאמרה מילה. תקתוק שעון המטוטלת המזויף שלי מעולם לא נשמע רם כל כך.

לבסוף נשאה שרון את עיניה וניגבה את דמעתה האחרונה. נראה שעיניה העייפות מתחננות שאומר משהו... כל דבר שהוא... שאולי יצליח איכשהו להרגיע אותה.

"אני יודע שאת מרגישה כישלון ושהכאב שבו את נתונה לא יחלוף. אין מלים שיכולות לתאר את הכאב הזה.

"כל מה שאני יכול להגיד לך, זה שלאורך כל ההיכרות שלי איתך, את היית אמא למופת. גידול נכון של הילדים שלך תמיד היה ויהיה אצלך בעדיפות הראשונה. זה דבר שבו את צריכה להיות גאה מאוד.

"אבל הצלחה בגידול הילדים, כמו בכל שאר הדברים, לא נאמדת באיך יוצאים בסוף הילדים שלך. זאת טעות. שנינו מכירים ילדים שיצאו גדולים למרות שהיו להם הורים, שנראה שלא יכלו להיות גרועים יותר. ככה זה. אנחנו לא יכולים להבין באמת למה.

 

"תודה רבה מאוד. אני מרגישה שחיכיתי 17 שנה כדי לשמוע את המלים שאמרת לי עכשיו."

 

"רב גדול אחד הזכיר לי פעם שהצלחה אמיתית בחיים נאמדת לפי כמות המאמצים שהשקעת. את לא כישלון. בכנות שרון, בתעודת הציונים שלי, את 100% מוצלחת. כולנו מקווים שהדברים ישתנו, אבל לא משנה מה שארי עושה עם החיים שלו, את וגדי לא הייתם יכולים להצליח יותר. עשיתם כל מה שיכולתם, ואפילו יותר. שניכם אלופים בהורות."

השקט חזר לחדר. לא ידעתי בברור אם האמירה הנלהבת שלי נכנסה ללב או לא. שרון התבוננה ברצפה, ואז בי. נדמה היה לי שראיתי חיוך מפציע בפניה.

"תודה", היא אמרה לבסוף.

"תודה רבה מאוד. אני מרגישה שחיכיתי 17 שנה כדי לשמוע את המלים שאמרת לי עכשיו."

הצלחה מוחלטת

אנחנו, ההורים, חייבים לזכור שאנחנו נשפטים על פי המאמצים הכנים שלנו, ולא להילכד במערכת הציונים הארצית השגרתית. כשאתם עושים את הטוב ביותר שביכולתכם לעשות כדי לגדל את הילדים שלכם עם ערכים מוצקים, אהבה מתמדת, ומשמעת סבירה, ומשמשים להם דוגמא אישית ודמות ראויה לחיקוי – אתם באופן אוטומטי נכנסים לגדר של הצלחה מוחלטת – לא משנה איך הם מגיבים. לא קל לשמור על המיקוד הזה, אבל זה יכול לחסוך מכם המון תסכול, אכזבה ורגשות אשמה.

למעשה, אותה דינמיקה חלה על אינספור תחומי חיים. כל עוד אנחנו עושים את הטוב ביותר, בין אם מדובר בניסיון לגייס כספים למטרה חשובה באמת, בסתם לאפות עוגה, או בלבחור בעניבה אפנתית – אתם יכולים וחייבים להחשיב את המאמצים שלכם בתור הצלחה מוחלטת. זה קשה, אבל אל תלכו שולל אחר התוצאות.

אני לא יכול לדעת מה צופן לארי העתיד.

ובוודאי שבדרכם של גדי ושרון אורבים עוד כמה ניסיונות קשים. הם עלולים לחוש עוד כאב, תסכול ואכזבה. ואיש אינו יודע מדוע, ולשם מה...

אבל אני מאוד מקווה שהכישלון, לפחות, נמצא כבר מחוץ לתמונה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן