לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ריטאלין: תגובה של אם

ריטאלין: תגובה של אם

התייחסות של אם בעלת ניסיון, להנחות ולמסקנות מסוימות במאמר "ריטאלין ויהדות" שמתפרסם במקביל למאמר זה.

מאת אמא שיודעת

בעוד שבדרך כלל אני מסכימה בלב שלם עם דעותיו של הרב קֶלֶמַן על גידול ילדים, ואני נהנית מאוד ממאמריה השקולים של הגב' שרה יוכבד ריגלר, אני חייבת להתייחס להנחות ולמסקנות מסוימות במאמרה "ריטאלין ויהדות"
שמתפרסם במקביל למאמר זה.

יש לי ילד שאובחן כסובל מ-ADHD. בעלי ואני התלבטנו רבות בשאלה אם להשתמש בטיפול תרופתי למצבו או לא. עברתי את כל התהליך. בהתחלה, מתוך נחישות שלא להשתמש בתרופות, לקחתי אותו לרופא טבעוני מפורסם שהמליץ על טיפול בוויטמינים, והזהיר אותי מפני רשימת הסכנות שבריטאלין. לאחר שנה של התמודדות, דמעות ומאבקים להביא אותו לבלוע 10-15 סוגים של טבליות ויטמינים ביום, בנוסף לניסיונות אמיתיים בעיצוב התנהגותו, ללא שום תוצאות משמעותיות, ניסיתי את הגישה של נוירולוג הילדים: הכמות בעלת המינון האפקטיבי הנמוך ביותר מתוך מגוון תרופות הריטאלין.

איזה הבדל! לאחר שמצאתי את התרופה המתאימה, במינון הנכון, אני יכולה לומר שהילד שלי יכול עכשיו ליהנות מהחיים, ויש לו סיכוי אמיתי להתמודד במלחמה הטובה שנקראת חיים.

מאמרה של הגב' ריגלר מתאר שיחה בין אם לילד עם ADHD לבין הרב קלמן, כשהנושא הוא האם היא צריכה להתחיל לתת לילד שלה ריטאלין. בניסיון לשכנע אותה להימנע מלתת ריטאלין, הרב קלמן העלה "שתי נקודות רוחניות קריטיות", כדי לעזור לה להחליט: האחת, שעם התרופה הילד אולי "יקפוץ לראש הכיתה, אבל יישלל ממנו המאבק להצליח, ותימנע ממנו הצמיחה האישית שבאה מתוך המאבק." ; והשנייה, שילדים "מרגישים 'כישלון', רק כאשר ההורים שלהם גורמים להם להרגיש כך", ולכן היא צריכה להציג 'הזדמנויות הצלחה' לילד במקום ציונים - כמו התנהגות טובה בבית - שסביר מאוד שיעניקו לילד תחושת הישג. הרב הציע דוגמאות לדברים שבהם ילד יכול להיחשב כמצליח, כמו: האם הוא מתייחס יפה לאחים שלו, או האם הוא עוזר לנקות, או חוזר הביתה כשמבקשים ממנו.

ילדים עם ADHD אמיתי לא מקבלים רק ציונים נמוכים; הם גם לא יכולים לתפקד כראוי באופן כללי.

לדעתי, המאמר הזה מציג שיחה דמיונית שבה הרב שואל אם ילד עם ADHD, בעוד שהוא נכשל בבית הספר, הוא טוב לאחים שלו ועוזר בבית. הוא מניח שהסולם לפיתוח מידות נעלות, הוא כזה שילד עם ADHD יכול לטפס עליו בהצלחה, בניגוד לסולם של השגת ציונים טובים בבית הספר.

מתוך הניסיון שלי, וזה של החברים שעמם שוחחתי בנושא הזה, ילדים עםADHD אמיתי לא מקבלים רק ציונים נמוכים; הם גם לא יכולים לתפקד כראוי באופן כללי, וזה כולל ציות לפקודות פשוטות כמו "תאסוף את הצעצועים שלך", ו"בוא הביתה עכשיו". למעשה, רוב ילדי ה-ADHD לא משתפים פעולה רוב הזמן, ולא מגלים מידות טובות בכלל. מכיוון שהם "היפרים", הם בדרך כלל מציקים לכל מי שנמצא סביבם, ומכיוון שהם לא מסוגלים להתרכז והם אימפולסיביים ובעלי יצר הרס, קשה להם, אם לא בלתי אפשרי - למלא אחר רוב דרישות ההורים. יהיה זה שקר לקבוע שהילדים הללו עשויים להצליח במערכות יחסים בינאישיות וכל הבעיה שלהם תהיה "לקבל ציונים גרועים".

הצעתו של הרב קלמן נהדרת, כשמדברים על ילד נורמאלי עם בעיות התנהגותיות מסוימות, או מגבלות אינטלקטואליות. מובן שאנחנו צריכים לבנות את יציבותו וחוסנו של הילד, ולעשות כל מה שבכוחנו כדי לתת לו ביטחון עצמי והערכה עצמית. אבל, ילד עם ADHD צריך יותר מהורים מצפוניים. אני חשה שזה מטעה להציע שהורים צריכים רק "לשבח על הטוב" או להתמקד ב"מידות טובות" ובעיות ה-ADHD יכולות להיעלם.

מעבר לכך, "ציונים גרועים" זה לא הנושא. רוב ההורים הטובים יודעים למה הילדים שלהם מסוגלים מבחינה אינטלקטואלית, ודורשים מהם להצליח לפי הפוטנציאל שלהם, בין אם הוא יותר או פחות מהציון "טוב". ילדים עם ADHD פיקחים מאוד (זה חלק מההגדרה של התסמונת). גם הבן שלי מאוד פיקח, וחוסר היכולת שלו להתרכז ולשבת בכיתה תיסכל אותו מאוד. הוא רצה נואשות ללמוד, ומכיוון שלא היה מסוגל, הוא היה חוזר הביתה ואומר שהוא לוזר, אפס, וטיפש.

מובן ששיבחנו אותו כהוגן בכל פעם שהייתה הזדמנות; ציירנו את ה"מטרות" הנכונות. אבל זה לא היה מספיק, מכיוון שזה לא פגע בנקודה שהפריעה לו באמת. לטוב או לרע, בית ספר הוא ההיבט העיקרי של הילדות כיום, ולימוד זה מה שהילדים עושים והם רוצים לעשות אותו היטב. בית הספר חשוב מאוד, מכיוון שזוהי המסגרת שבה הילדים לומדים וגדלים. ילדים הם אמיתיים מאוד ורואים מצבים לעומק, ולכן הוא ידע בדיוק מה היכולת שלו בהשוואה לכל שאר הילדים.

הנקודה הרוחנית השנייה של הרב קלמן - שנתינת ריטאלין תשלול ממנו את ההתמודדות כדי להצליח, ואת הצמיחה האישית הנלווית שצומחת מתוך המאבק - פשוט לא מתקבלת. האם הוא מציע שאדם שסובל ממניה-דיפרסיה לא ישתמש בתרופות כדי שמצב הרוח שלו יישלט וימנע ממנו את הצמיחה האישית שנובעת מהמאבק העצמי במחלה? האם הוא מציע שסכיזופרנים לא ייקחו תרופות מתאימות בגלל שהמאבק על השפיות משתלם יותר?

לטפל נכון במישהו בעזרת תרופות, זה לא "לסמם" אותו; זה לאפשר לאישיות האמיתית שלו להתגלות.

לטעון שאדם שסובל ממחלה נפשית לא ייקח תרופות מתאימות זה חוסר אחריות מוחלט. ADHD זו מחלה בתפקוד המוח כמו כל מחלת נפש אחרת, רק, תודה לא-ל, שהיא הרבה יותר מתונה, ושאלה שסובלים ממנה אינם עצלים או לא מעוניינים לעמול על צמיחתם האישית. הם לא מסוגלים לשלוט בדחפים שלהם, או במנגנון הריכוז, לגמרי שלא באשמתם - והם זקוקים לעזרה, גם מבחינה תרופתית, וגם התנהגותית. המאבק לצמיחה אישית קיים כל עוד האדם חי, ולאלה שסובלים מכל מחלת נפש שהיא, במידה רבה יותר מאשר לכל אדם אחר. לטפל נכון במישהו בעזרת תרופות, זה לא "לסמם" אותו; זה לאפשר לאישיות האמיתית שלו להתגלות.

מציאת התרופה המתאימה עבור בני הייתה שחרור, ולא דרך להפוך אותו לתלוי, או לספק לו פיתרון מהיר. סוף כל סוף יכלה לזרוח ולהאיר אישיותו המקסימה והאמיתית, הוא יכול ליהנות מילדים אחרים, ושהם ייהנו ממנו, והכי חשוב - הוא יכול היה להתחיל ללמוד. לעניות דעתי, היה זה אכזרי מצדי למנוע ממנו את התרופות משום שאני מתנגדת לשימוש בתרופות. האם אני לא נוטלת משכך כאבים כשהראש שלי כואב? האם אינני נותנת אנטיביוטיקה כאשר יש זיהום רציני? למה בנושאים של רפואת הנפש זה צריך להיות אחרת?

מובן שהבן שלי צריך לעבוד על עצמו, כמו כל ילד! הוא לא נולד מלאך, והוא צריך שיחנכו אותו וילמדו אותו להיות נדיב, אחראי, צייתן וכו'. אבל עכשיו יש לו סיכוי להתמודד. כמו שיודעים רוב ההורים לילדים כאלה, התרופות הללו בכלל לא מספקות לילדים פתרון מהיר, מכיוון שעדיין יש להם בעיות אימפולסיביות וקשיי ריכוז; הן מהוות רק צעד ראשון.

מאמרה של הגברת ריגלר ציטט סטטיסטיקות ש - 15%-20% מהבנים בגיל בית הספר נוטלים תרופות כמו ריטאלין, ושהיא, ומומחים בתחום, נחרדים מהשימוש בתרופה הזאת. בעוד שמובנת היטב הדאגה בעניין שימוש לא ראוי בתרופה הזאת, לא ברור למה מוטרדים משימוש בתרופה עבור ילדים שאובחנו כראוי, אפילו אם ניקח בחשבון את תופעות הלוואי. אם יש צורך רפואי אמיתי במידה גדלה והולכת של הילדים שלנו, אז השימוש בתרופה על ידי מספר הולך וגדל של ילדים זה הפיתרון הנכון. לדעתי השאלה שעומדת מאחורי הציטוט הרגשני על "נתח גדול, וגדל בהתמדה, של ילדי אמריקה ניתן תחת השפעת סמים, כדי לשלוט במחשבותיו והתנהגותו", היא באמת: "למה כל כך הרבה מהילדים שלנו מגלים את התסמונת הזאת?" ולא "למה הפיתרון הזה (תרופות) נכנס לשימוש?"

הנידון הוא ברור: או שיש גידול בדור הזה בשכיחות ילדים עם ADHD, או שלא. אם לא, או שהתיעוד ההולך וגדל של התופעה כוזב – ריבוי אבחונים לא נכונים – או שהאבחונים אמיתיים: הקהילה הרפואית/פסיכיאטרית מצאה הסבר למה שנקרא בדורות הקודמים "ילדים רעים", שנענשו בלי סוף ונגזר עליהם להפוך להיות הכישלונות של החברה. אותם ילדים בדור שלנו מאובחנים כראוי סוף סוף ומתגלה הבעיה שלהם.

אם רופאים מאבחנים לא נכון את התופעה, אז הפיתרון הוא חינוך רפואי עמוק יותר, ולא התכחשות לכך שהריטאלין עוזר לילדי ADHD. אם לא נהיה גידול בשכיחות, אלא אבחון טוב יותר של בעיה אמיתית שכעת נמצא לה פיתרון תרופתי, אז התגובה שלנו צריכה להיות: "תודה לא-ל". בנים שפעם היו הופכים להיות הכישלון של החברה, יכולים להצליח היום! אם יש גידול של התופעה הזאת, אז אנחנו יכולים לנסות לשער מה הסיבה, ולפנות אל הגורם, בין אם הוא טבעי – כמו גדילת כמות הרעלים בסביבה, ובין אם הוא על טבעי – האלוקים והסיבות שלו למה הדור הזה צריך להתמודד עם קושי הזה; ואנחנו צריכים לפנות אל האתגרים הרוחניים שהילדים האלה מביאים איתם.

לדעתי השימוש בדוגמא של ילדי ADHD וריטאלין, כדי להבהיר את הנקודה שאנחנו חיים בחברה של "פתרונות מהירים", ממש לא במקומו, ועלול לגרום למישהו להגיע להחלטות איומות של מניעת תרופות מילד שבאמת זקוק להן. מעבר לכך, אני מאמינה שהמאמר מפרש שלא כהלכה את ההשקפה היהודית גם בסוגיה של 'לטפל או לא ב-ADHD', וגם בסוגיה של שימוש ב"פתרונות מהירים" לבעיות רגשיות.

במשנה הראשונה בפרקי אבות כתוב: "הוו מתונים בדין". אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כאשר אנחנו מתייחסים לנושאים רגישים כמו אנשים שלוקחים תרופות למגוון מחלות רגשיות. יש כאלה שמשתמשים לרעה בתרופה זמינה, אבל אחרים עלולים להסס מלהשתמש בתרופה נחוצה. הכנסת עמדה "אנטי-תרופתית" לתוך עיקרון דתי, עלולה להיות מזיקה, ולעודד את אלה שבחוסר אחריותם נמנעים מלהשתמש בתרופות, כמו אנשים רבים בעלי מחלות נפש שאנו מכירים.

תגובת הגב' שרה יוכבד ריגלר:

אני באמת מצטערת על שקיבלת את הרושם שאני מאמינה שאסור אף פעם לקחת ריטאלין. כתבתי בפירוש במאמרי: "זה לא אומר שאף ילד לא זקוק אף פעם לריטאלין". התגובות שמתארות את ניסיונותיהם הממושכים והעקשניים של הורים לא לתת לילדים שלהם תרופות, לא מצביעות על מנטאליות של "פתרונות מהירים", אלא בדיוק להיפך. כאשר הורים כאלה מנסים בסופו של דבר את התרופה שעוזרת לילדים שלהם להתרכז ולהצליח, בהחלט לא אלה הילדים שבהם עוסק המאמר. מכיוון שלא הצלחתי להבהיר את עצמי, אני רוצה להציג שוב את עמדתי:

ילדים רבים – איננו יודעים כמה – שנוטלים ריטאלין ודומיו נוטלים אותו מפני שמורים עמוסים, בכיתות עמוסות מדי, אינם יכולים להיות סבלנים לילדים עם קפיצים. "קופצניות" כזאת, כמו גם משך ריכוז קצר, הם מאפיינים נורמליים אצל ילדים, ולא פתולוגיים. כאֵם לשני ילדי ADD, אני מודה ומתוודה כמה נמשכתי לפתור את בעיות הלמידה של בְּני בעזרת גלולה. אני שמחה שבחרתי במסלול הקשה יותר, אבל, שוב - הילד שלי מעולם לא גילה את הסימפטומים הקיצוניים שמתוארים על ידי חלק מהתגובות הזועמות שקיבל המאמר.

רק הורה כשיר להחליט מה טוב לבנו או לבתו. לרוע המזל, לפעמים מורים, מנהלים, ופסיכיאטרים מפעילים לחץ גדול על ההורים כדי לתת תרופות לילדיהם. מטרת המאמר הייתה לחזק את ההורים שלא מחפשים אחר פתרונות מהירים עבור הילדים שלא זקוקים להם, לעודד אותם לנסות פתרונות אחרים תחילה, ולהזכיר להם שמידות טובות חשובות יותר מציונים טובים. כאשר ההורים שפועלים בשני התחומים האלה מגיעים למסקנה שהילד שלהם עדיין זקוק לריטאלין, אז אני מאמינה כמובן שצריך לתת ריטאלין.

יהי רצון שייתן השם ברכה בכל מאמצינו לגדל ילדים טובים.

***

בגלל מורכבות העניין, ולשם הרחבת היריעה, אנו מבקשים לקרא את המאמר הבא, המציג דעה מנוגדת מאשר מוצגת במאמר זה. פרסום שני המאמרים בא להדגיש את הנקודה החשובה והמרכזית, כי כל מקרה צריך להיות נידון לגופו.

ריטאלין ויהדות
שרה יוכבד ריגלר
כישרונותיהם של ילדינו, היחס שלנו, והאתגר הרוחני.

4/2/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 17 תגובות ב-17 דיונים

(17) יעל, 21/9/2014 17:47

אם יקרה. אני איתך. כאלו כתבת את הסיפור שלנו. לא אאריך רק אומר: add ו adhd לא מצליחים להתקרב ברמת המורכבות. וברוך ה' התאתגרנו בביתנו בשניהם. ו- לו היו שמים מצלמה בביתנו ועוקבים אחרי רמת התסכול , הקושי, התפילות והזעקות, שיש בהתמודדות עם ההיפריות הזאת.

(16) יסכה, 3/12/2007 03:39

אפשר להימנע

שלום לכן אימהות יקרות!
קראתי בעיון את הדברים שכתבתן,וראשית רציתי להגיב על כך לגב' שרה יוכבד ריגלר. את מאוד צודקת כי כדאי באמת לפני שמסממים את הילד לנסות שיטות אחרות, להתייעץ ולרדת למעמקי הילד בכדי להבין מה גורם לו לכך ולא למהר במתן תרופות.
כידוע שכיום משתמשים היום במתן תרופות בשביל להשתיק מצב שאנו לא מסוגלים להתמודד איתו.
ולכן אמא יקרה אני מבינה מאוד את מה שאת חווה אבל חבל על הילד כי הוא לא מבין את המטרה של בליעת התרופה כי הבעיה עדיין קיימת והוא לא פתר אותה, וזה ילווה אותו לכל החיים, ולפי מה שאני מבינה מדברייך את רוצה בטובתו לכן אני חייבת להמליץ לך לנסות לטפל בו בצורה אחרת,ברשותך.
ישנה שיטה שנקראת "פיסיולוגיה מעשית".
שיטה זו מטפלת בבעיות שקיימות אצל האדם ומטפלים באותן הבעיות דרך התת- מודע. שיטה זו מזהה רגשות שאדם סוחב עימו בשנות חייו ולעיתים מדורותיו, ומתקנת אותן. אני גם רוצה להוסיף כי הריטאלין פוגע בתאים במוח שגורמים לנזק בלתי הפיך שלא נראה לעין ובגלל זה, זה נראה כאילו הבעיה נפתרה, אך זו טעות כי הבעיה עודנה קיימת אך היא פשוט תעבור למקום אחר.
ונפש בריאה בגוף בריא!
ואני מאמינה שאין דבר העומד בפני הרצון ואנו אחראים בצורה מוחלטת על מה שאנו מכניסים לפה שלנו וזה משפיע על הגוף ועל הנשמה. וכל איבר בגוף משפיע על התנהגות מסויימת, כלומר על תגובות מסויימות...
האחראיות שניתנה לנו היא עצומה ולנו אסור לזלזל בכך ולקחת אחריות, ולכן בכדי שבשביל שהגוף יהיה בריא צריך את הנשמה שתהיה בריאה.
לפי דעתי ואני מאוד מאמינה שבסך הכל יש לבן שלך בעיה ריגשית שניתנת לפיתרון, הקב"ה שלך לך את זה כי הוא מאמין שתצליחו לגבור על המכשול הזה, זה גם מאוד יעזור לכם בבית להבין דברים ולשנות וכך להשתנות.
אני יאחל לך בהצלחה וחג אורים שמח ושבעז"ה בקרוב תראי את האור והנצוץ המיוחד שבך ובבני משפחתך!

(15) אנונימי, 23/11/2007 01:05

אחי

במבט לאחור, הריטאלין עשה לנו מאוד טוב בבית.
אני מבוגרת מאחי ב 3 שנים ובתור ילדה כאשר הייתי נשארת פעמים רבות להשגיח עליו, היו מקרים קשים שבהם נאלצתי לנעול את עצמי בחדר כדי שהוא לא יזרוק עלי כיסאות. כמובן אינני שה תמים אבל אני חייבת לאמר שמאז הוא התחיל לנטול את התרופה, הפך הבית למקום הרבה יותר נעים להיות בו עם כל המשפחה.. היום אחי הקנה לעצמו אילו הרגלים התנהגותיים ולימודיים ולא כל יום שהוא הולך לבית הספר הוא לוקח את התרופה (רק לפני שהוא יושב ממש ללמוד למבחן- אחרת זה בלתי אפשרי), וברור לכל שבלי הריטאלין הכיוון שלו לא היה טוב בכלל.

(14) אורית, 9/5/2006 09:10

אמא של ילד שקיבל ריטאלין ומקבל קונצ'רטה

גם אני כמוכן התלבטתי קשות עם בעלי וביני לבין עצמי האם אניעושה מעשה נבון בנתינת התרופה או לא? ומכייון שהילד סבל והתנהג באלימות קלה אמנם החלטתי לנסות. ביום בו הילד הודיע לי אמא, אני נפכש עם חבר אחה"צ פרצתי בבכי והבנתי שעשיתי לו רק טוב. עולם הילדים הוא עולם אכזר מאוד וברגע שאחד קיבל אותו ידעתי בליבי שגם השאר יקבלו אותו.כוונתי לא היתה שהילד יקפוץ לראש הכיתה, אבל יישלל ממנו המאבק להצליח, ותימנע ממנו הצמיחה האישית שבאה מתוך המאבק." ; והשנייה, שילדים "מרגישים 'כישלון', רק כאשר ההורים שלהם גורמים להם להרגיש כך", (כדברי הרב) אני מבקשת לחלוק על דבריו, להיפך ילד כזה ממשיך להאביק על הצלחותיו ובכל מבחן עם ציון גבוהה רואים כמה ביטחון זה נותן לו ובאיזה כיף הוא מתקשר לספר איזה ציון טוב קיבל. הילד אינו מרגיש כישלון כיוון שהוא מקבל גם עזרה מקצועית מפסיכולוגית שממנפת אותו בהתמדה,אני ממליצה לכל ילד שסובל לעבור איבחון פסיכודידקטי שבעקבותיו יקבל הילד את כל הטיפול שהוא זקוק לו הן בבית הספר והן מחוץ.
בהצלחה,
אשמח לקבל תגובות

(13) אנונימי, 12/3/2006 03:29

תגובה למאמר ריטאלין ויהדות

אני רוצה להתייחס למאמר ריטאלין ויהדות. אני רואה עצמי איפושהו באמצע בין שתי הגישות. יש לי ילד שאובחן רק לפני שנה כבעל הפרעות קשב וריכוז. לפני כן ניסיתי שיטות אחרות ואף פעם לא התייחסתי להפרעת קשב וריכוז אלא פשוט חשבתי שהילד שלי עובר איזו "פאזה".
בכתה א ו-ב היה בני ילד רגיל לכל הדעות, כתב שירים וסיפורים בעצמו, היה בעל דמיון מפותח ואהב מאוד ללכת לבית הספר.
כאשר התחלפה המורה בכתה ג' - במורה חדשה, כעסנית וצעקנית, התחלתי לחוש שמשהו לא בסדר. הוא הפך עצבני ופחד ללכת לבית הספר, הרגיש שם רע רוב הזמן וחסר היה את המוטיבציה הרגילה שלו.
בבית הוא מעולם לא הראה סימנים של חוסר ריכוז, הפרעות קשב או היפראקטיביות. אך בבית הספר, הוא התקשה להתרכז, דעתו הוסחה בקלות והוא היה נוח לכעוס.
את כתה ג' עברנו איכשהו ובכתה ד' שוב התחלפה המורה. הפעם במורה שכל מעייניה היו נתונים לשנת השבתון הקרובה עליה לטובה. טובת הילד היתה ממנה והלאה והיא אף טרחה לציין באזני אבחנות קליניות שאינן במקומן לאור השכלתה ה"מורתית" והיעדר השכלתה הרפואית.

שלא תבינו, אין בי דבר נגד מורים - אך כשהם מנסים להכשיל, במקום לעזור, זה יכול להיות יותר הרסני אפילו מאשר לא לעשות כלום. על כל פנים, בכתה ד' לקחתי את בני לאבחון של אלבאום - אותו מכון שמטפל ב-4 האינטיליגנציות של האדם ואכן מצאנו כמה קשיים מוטוריים, אינטיליגנציה גבוהה מאוד וחוסר יכולת לקשר בין השניים.
במשך כל כתה ה' טיפלנו עם מטפלת מקסימה והילד אכן חש שיפור רב בביצועיו בבית הספר וברמה הקוגנטיבית שלו חלו בהחלט שיפורים ניכרים.

אולם, כאשר הסתיימה כתה ה' עברנו דירה למקום חדש, בית ספר חדש והבעיות שבו וצצו - אלא שהפעם, הוחלט לבחון את העניין קצת לעומק.

כשהמורה שלו אמרה לי שלדעתה כדאי לבדוק אפשרות של ריטאלין אני הייתי בשוק. "מה פתאום. הילד שלי?" הוא לא היפראקטיבי !

אבל לאחר האבחון של הפסיכולוגית החינוכית, ופגישה עם נוירולוג בכיר מאוד, השתכנעתי שאולי כדאי לנסות.

מה אומר ומה אדבר? הילד פשוט פורח ! מתעודה של נכשלים לתעודה של שמיניות - ולא די בכך, הוא מרגיש טוב יותר בין חבריו לכתה. הוא לא מרגיש כמו פריק, או חריג. ויש עוד כמה ילדים כמוהו שמקבלים ריטאלין. לפתע הוא יודע שזו לא בעיה כל כך נוראה. שיש פתרון ושזו לא בושה.

ובתגובה למאמרים שכאן: מעולם לא נתתי לו להרגיש ככשלון. אני מגדלת אותו לבד שנים רבות לאחר שהתגרשתי מאביו. שנינו מעורבים בחייו ותמיד נותנים לו את ההרגשה שהוא מקסים ומיוחד ונהדר. מה שהוא באמת. הוא ילד מנומס וטוב לב ואני בהחלט מאמינה שהשילוב של ריטאלין + החיזוקים מבית, יחד עם השינויים בתזונה שהנהגנו בבית (ללא שוקולד, ללא סוכר וממתקים, ללא חטיפים וללא משקאות תוססים וממותקים) בהחלט עושים את העבודה. הבעיה העיקרית עם דרכים אלטרנטיביות היא, כפי שניתן לראות בסיפור שלי לפחות, שהדברים לוקחים זמן רב ולפעמים, כשהתופעה מתגלית בשלב מאוחד - פשוט קשה מאוד להתחיל בדרכים האלטרנטיביות, כשהילד נמצא במערכת חינוך שמעודדת ציונים ולא אישיות!

אני רק מברכת את אותה מורה שמצאה לנכון להציע ולהתעקש ולא ויתרה. יכול להיות שהייתי משקיעה עוד שנים מספר בפרחי באך וכל מיני שיטות אלטרנטיביות ובסופו של דבר בני היה נופל בין הכסאות. אני שמחה שעשיתי מעשה - בייחוד כשכל בוקר אני רואה את פניו המאושרות וכל פעם שהוא מקבל ציון טוב במבחן, שומעת את הגאווה בקולו.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub