לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?

כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?

כשאני חושבת על קשיי התקשורת עקב פער הדורות, תמיד עולה בראשי השורה הזו מן השיר.

מאת

אינני יודעת כמה מכם זוכרים עדיין את השיר הישן הזה של "התרנגולים", אבל כשאני חושבת על קשיי התקשורת עקב פער הדורות, תמיד עולה בראשי השורה הזו מן השיר. משום מה היא פשוט מתאימה למה שקורה ביני לבין בת העשרה שלי.

זה יכול להיות בסיטואציה מעין זאת:

בתי מגיעה הביתה מבית הספר ושואלת אותי: "אמא, נחשי כמה קבלתי במבחן אנגלית?"

אני ממש לא יודעת למה היא מתכוונת. האם היא מתכוונת באמת שאנחש? ואולי היא מעונינת שאומר לה ציון מעודד דוקא? ואולי שאפחית מן הציון הממשי כדי שתוכל להפתיע אותי?

איך שלא יהיה, השאלה מלחיצה אותי, כי היא דורשת ממני תשובה מידית וזה קשה. קשה מאד לתת תשובה מידית מבלי לחשוב בנדון על כל השיקולים האפשריים כדי להמנע מלפגוע בבתי. ומה לא אעשה כדי למנוע ממנה כאב? הנה אני רואה אותה עומדת ומצפה ממולי בעינים חצי נוצצות. בעוד חצי דקה כבר לא תהיה לה סבלנות להמתין לתשובות השקולות שלי. היא רוצה ניחוש מידי, ואני מנסה את מזלי: "קבלת אולי שמונים ושש?"

אופס! לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. הבת היקרה מתרעמת: "אמא! איך את יכולה לחשוב שקבלתי כל כך מעט?"

"נו אז קבלת תשעים ושתים?" אני מנחשת שוב ציון גבוה בכוונה, כדי לתקן את הטעות הקודמת. (הציון הזה אפשרי כי הבת שלי זריזה ותמיד מספיקה לענות על שאלות הרשות שמוסיפות ניקוד).

אופס, שוב נכשלתי. הבת כמעט בוכה ואני תוהה מה כבר אמרתי שמפריע לה הפעם?

"לא מספיק לך שאקבל תשעים? אני כבר לא מספיק טובה?" מיבבת הבת.

"בוודאי שאת מספיק טובה. את טובה בשבילי בכל צורה. גם אם תקבלי חמישים." אני ממהרת להבטיח לה. כדרכי, אני מתקנת את הטעויות שלי על פי התגובות שלה ועושה טעות על גבי טעות.

אופס, התשובה הזאת היא כשלון מוחץ. מה קרה הפעם?

אני מתחילה להרגיש כמו המועמד לחקירה בסדרות האמריקאיות שהשוטרים מסבירים לו שכל מה שהוא יאמר יוכל לשמש כנגדו...

פני בתי היקרה מתעוותות למשמע התשובה האחרונה שלי: "זה מה שאת מאחלת לי לקבל? כל כך מעט?"

ואני הרי התכוונתי לעודד אותה ולהראות לה, שאפילו בציון כושל אקבל אותה כמות שהיא. לפעמים מתחשק לי להרים ידים ולומר: אין מה לעשות! פער הדורות. הילדים שלנו מקבלים ברצינות כל מה שאנחנו אומרים כבדיחה או סתם כמשחק, ולהפך, בטוחים שאנחנו לא רציניים, דוקא כשאנחנו מתכוונים ברצינות. אני מתחילה להרגיש כמו הנחקר בסדרות האמריקאיות שהשוטרים מסבירים לו שכל מה שהוא יאמר יוכל לשמש כנגדו...

אני כמעט בייאוש שואלת: "אז כמה קבלת באמת?"

והבת בפנים נפולות אומרת : "תשעים ושש."

"זה ציון טוב מאד!" אני מנסה למצוא טון מתאים.

"בכלל לא טוב. הייתי צריכה לקבל מאה." ממשיכה הבת להרעים את מבטה.

" תשעים ושש זה ציון מכובד. הרבה בנות בכתה שלך היו שמחות לקבל אותו."

"אני זה לא בנות אחרות. אני זו אני. ותשעים ושש זה לא בשבילי." פוסקת בת העשרה שלי ויוצאת מן המטבח.

ואני נשארת תוהה ומבולבלת: בעצם, מה היא רצתה ממני? למה היא ציפתה?

 

***

 

וכך נראות רבות מן השיחות שלנו.

זה יכול להתחיל ב"אמא, נראה לי שהשמנתי קצת...", ומה שלא אומר אצא אשמה בכך שאני או עיוורת ("איך את לא רואה שהשמנתי") או לא מפרגנת ("אני חושבת שאת לא מסכימה איתי") או סתם קלת דעת ("אבל אמרת שלא נראה לך... איך את יכולה לשנות כל הזמן את דעתך?").

לפעמים אני אפילו מוצאת את עצמי מתנצלת על כך שלא הכרחתי אותה לעשות דברים, למרות שהתחננתי ממנה לעשותם. כמו בעניין הסנדלים שהתחננתי ממנה שתבוא איתי לקנות ולא היה לה זמן, עד שכל הבנות בכיתה הופיעו עם סנדלים חדשות ופתאום מצאתי עצמי מותקפת ב"איך לא הכרחת אותי לבוא איתך..."

שתי הארות

לפעמים נחה עלי ההשראה ואיזה אור מבהיק אלי מתוך האפלה. כשאני מנתחת ביני לבין עצמי את מה שמסתתר מאחורי המילים של בת העשרה שלי, נדמה לי שלמרות כל ההופעה הבטוחה והמרשימה שלה היא פשוט לא בטוחה כל כך בעצמה כמו שהיא נראית. היא בעצם מחפשת דרך, ותוהה איך להתנהג ומה לעשות. היא רק אינה יודעת איך לנסח את השאלות שלה באופן ברור. וזה די מובן. מתי בת שואלת את אמא שלה "האם את אוהבת אותי?" רק אם היא בטוחה במאת האחוזים שהדבר נכון. אם בפנים הבת היקרה שבירה ופגיעה וחסרת בטחון, היא לא תרשה לעצמה להיחשף לתשובה שאינה ברורה לה מראש.

היא פשוט לא בטוחה כל כך בעצמה כמו שהיא נראית. היא בעצם מחפשת דרך, ותוהה איך להתנהג ומה לעשות.

לי כהורה כל כך מובן וברור שאני אוהבת אותה. איך יתכן שהיא אינה יודעת זאת? אבל לפי כל ההתנגשויות שלנו, נראה שבתי באמת אינה מודעת ליחס שלי כלפיה, והיא מתרגמת לעצמה כל מיני אמירות שלי על פי הדיאלוג הפנימי שלה, שאין לו קשר למה שהתכוונתי. נראה לי כאילו בתי משחקת אתי באיזה משחק שבו כל מה שאומר לה תמיד יראה בעיניה ההפך. משום שהיא איננה בטוחה שאני אוהבת אותה באמת.

לפעמים אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים כדי להתחיל דף חדש במערכת היחסים במשפחה. אחרי שחשבתי על כך, החלטתי שתי החלטות חשובות:

האחת, שלא להיכנס אתה למשחקים בהם היא מנחשת מה שלא אמרתי ואני מנסה לרצות אותה.

והשניה, שלא אשכח לומר לה לעתים מזומנות בפה מלא ובגלוי: אני אוהבת אותך, בת יקרה שלי.

כשבני העשרה מפגינים כלפי חוץ בטחון עצמי מתרברב ומראים שהם יודעים יותר טוב מאתנו איך צריך לנהל את הבית, המשפחה ואת העולם כמובן, אנחנו, כמבוגרים, לא צריכים לכעוס עליהם כל כך. הם באמת מחפשים משהו שמגיע להם בזכות – שיאמרו להם את אותן מילים מתוקות שאמרו להם בילדות, כשהם היו באמת מתוקים וקטנים.

כל כך חבל שכשהם גדלים, ואיתם גדלות הטעויות שלהם; אנחנו כהורים, נוטים לראות בזכוכית מגדלת דווקא את השגיאות שהם עושים, (ומה עם כל השגיאות שאנחנו עושים?) ומעירים להם על כך. אולי מוטב לאזן את ה"תיקונים" וההערות הללו על ידי מילים של חיבה שיראו לילדים הגדולים שלנו שהם חשובים לנו בכל גיל שהוא? (האם אנו עצמנו לא היינו רוצים שיאמרו לנו יותר מילים טובות?)

לאור השינוי שבצעתי, חלה תזוזה של התקרבות ביני לבין בת העשרה שלי. אני מקווה שיחס אוהב יפתור אצלי ואצל הורים אחרים חלק מקשיי התקשורת של גיל ההתבגרות.

חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן לגלות זאת. אבל לגבי, כמו לגבי מי שלא עשה זאת עד עתה, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

אני אוהבת אותך, בתי היקרה.

 

23/10/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) ארז, 1/2/2007 03:34

תודה על מאמר מקסים

לפעמים מרב שהדברים קרובים אלינו קשה לנו לראות אותם. המאמר שלך שהחוויות בו מוכרות לי עם בנותיי עזר גם לי לנסות ליצור קשר על בסיס שונה. תודה.

(5) , 21/1/2007 10:57

תגובה ל-1

גם אצלי במשפחה לכן רק דברים שפחות אכפת שיתגלו אז אני אומר להם בזהירות רבה שלא להכשל ח"ו בלשון הרע על מישהו אחר ויחד עם זאת חוזר ומזהיר שלא יספרו לאף אחד וככה כל דבר שאני מכוון אך ורק לאוזניים הנכונות

(4) הניה סימון, 21/1/2007 09:59

הבת ההישגית - תופעה

יפה המאמר שכתבת. אך כמו שנראה קשה מאד לפצות אותה וצריך "לנחש" מתי צריך להכריח או לא להכריח מתי קיבלה 98 וכו'. משימה קשה לכל אם שלא ניחנה בנבואה, כולנו.

ניתן לטפל בפרפקציוניזם כשל בתך שגורם למתח רב אצלה ושבגין מתח זה מכניסה גם את הסובבים אותה בעיקר את אמה לסחרור של רגשות, רגשות אשם, וצורך להתנצל, לפצות וכו'.

ההומאופתיה ההקלאסית עושה פלאים בפרפקציוניסטים מסוגים רבים. וגם בהיבטים פיזיים אם ישנם נלוים לענין (כאבים מסוגים שונים, פריחות, אלרגיות וכו')

ובדרך כלל אחד שטופל היטב משפיע טובה על כל סביבתו.

אאני מציעה לך לפנות לאתר האגודה להומאופתיה קלאסית בישראל ולמצוא מטפל קלאסי באיזורך.

בברכה חמה

הניה סימון

(3) בדויה, 12/11/2004 16:59

חשוב...............

יום אחד הלכתי ברחוב ואז בא איש אחד כי הוא עקב אחרי כל הדרך אז הסתובבתי אליו לשאול אותו מה הוא רוצה אז הוא מיד נגש אליי במהירות ושאל אותי מה השעה ואז עניתי לו

(2) רונית, 26/10/2004 15:54

קראתי וננעץ לי סכין בלב

זה מה שעובר עלי עם בתי הבכורה והאהובה: אוסף אינסופי של אי הבנות מתחים וכעסים.
והרבה חרטה וצער.
אז מה?
ננסה את הצעתך: הרעפת אהבה כאילו היא אותה תינוקת קטנטנה...
ובע"ה נעשה ונצליח.
תודה על המאמר היפה מאד.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub