לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: בא
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בני האומן

בני האומן

ציפיות מילד עם תסמונת דאון, שמובילות להישגים.

מאת סוזי פדר

בני נולד עם תסמונת דאון לפני 15 שנה. ב-15 השנים הללו אספתי די סיפורים למלא כרכים רבים, אבל במאמר זה אני רוצה להתמקד דווקא בנושא הציפיות.

כשאלי נולד, הרופאים יעצו לנו "לא לבזבז את זמננו, כוחנו וכספנו". הם טענו שבננו לעולם לא יתפתח ולא יגיע לשום הישגים. הם הודיעו לנו שהוא לעולם לא יצליח ללכת, לדבר או לעשות לבד את צרכיו. למזלנו הרב, ולמזלו של אלי, לא עלה בדעתנו לקבל את חוות הדעת הזאת. אבל מאידך, באמת לא ידענו למה לצפות.

מכיוון שכך, ציפינו ממנו רק שיתפתח בקצב שלו. היו לנו ציפיות נמוכות אמנם, אבל בכל זאת ציפינו להתפתחות. החלטנו שכל עוד אנו רואים שיש התקדמות, לא נוכל להרים ידיים.

אף פעם אין רגע דל כשמגדלים ילד "שונה". הנפילות יכולות להיות עמוקות למדי, אבל השיאים עוצמתיים לא פחות. הציפיות שלנו חייבות להיות מציאותיות, אבל ההגדרה של "מהו מציאותי" משתנה מאוד מאדם לאדם, ולפעמים משתנה גם אצל אותו אדם בתקופות שונות בחייו.

מהרגעים הראשונים ידענו בלבנו שעלינו לטפח ציפיות גבוהות. אבל כמה גבוהות? לא יכולנו להציב לו יעדים (לו, או לכל ילד אחר, למעשה), שלא היה לו סיכוי לממש. אבל מאידך, אילו איבדנו תקווה לגביו, סיכוייו לממש את הפוטנציאל שלו היו נמוכים מאוד.

כשאלי היה בן ארבע חצי רשמנו אותו לגן "רגיל".

כשאלי היה בן ארבע חצי רשמנו אותו לגן "רגיל". אחותו הקטנה, סיגל, בת השלוש, הלכה גם היא לאותו גן, בקבוצת גיל צעירה יותר. בגן נערכה תחרות ציורים, בהשתתפות כל הילדים. הציורים נתלו על הקיר, ונשיא בית הכנסת שבמסגרתו פעל הגן, אדם שלא הכיר את הילדים, היה השופט בתחרות.

ביום התחרות הקפדתי לראות שתמונתה של סיגל נתלתה, אבל לתמונתו של אלי לא ייחסתי כל חשיבות ואפילו לא התעכבתי לראותה בטרם אלך לדרכי. לא היו לי שום ציפיות מאלי. די היה לי בידיעה, שהוא מסוגל לצייר ציור שיוצג לצד הציורים של שאר הילדים.

אלי וניצחון? אני מתביישת להודות שהדבר אפילו לא עלה בדעתי.

תארו לכם את תדהמתי כשחזרתי לאסוף את הילדים מהגן וגיליתי שאלי, הוא המנצח בקבוצת הגיל שלו! הוא היה כל כך גאה ונרגש, הוא הסתובב וסיפר לכולם, "ניצחתי בתחרות! הצלחתי! ציירתי עץ!"

סיגל התעקשה שגם היא ניצחה וזו הייתה הרגשה יוצאת דופן, לדעת שאלי הגיע להישג שאחותו לא הגיעה אליו.

אחרי המקרה הזה החלטתי לצפות ליותר. נדמה לי שרוב האנשים מנסים לעמוד בציפיות של אחרים מהם. מדוע שאלי יהיה שונה?

*מתוך האתר wholefamily.com

מאמר בנושא קרוב: אורו של יהודה

14/8/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 2/5/2011 16:20

מעריכה

מאמר מדהים אני חושבת שאנשים באמת שוכחים שהעולם הזה הוא רק מעבר לדעתי תצפו ממנו יותר מאחרים כי אם בעולם הזה הוא כביכול פחות אין לי ספק שבעולם הבא הוא יהיה יותר מאחרים ואז תתגאו בו שהילד הזה שלכם!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub