לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שני בנים והפוטנציאל שלי כאבא

שני בנים והפוטנציאל שלי כאבא

תמיד יהיה מישהו בחיי ילדכם, עם יותר ידע או מיומנות, או שיותר "קוּל" מכם, אולם לילד שלכם יש רק אבא אחד – והאבא הזה הוא אתה.

מאת

בני הבכור לומד במוסד אקדמי יוקרתי ומכובד. הבן השני שלי יודע לקרוא מילים אך לא ירים ספר כדי לקרוא אותו. בני הבכור דרש את העצמאות שלו בשנות העשרה המוקדמות שלו. הבן השני שלי בן 22, מעולם לא ישן מחוץ לבית ועלול להיות תלוי בי כל חייו.

בני הבכור דרש את העצמאות שלו בשנות העשרה המוקדמות שלו. הבן השני שלי בן 22 ועלול להיות תלוי בי כל חייו.

בני הבכור התפתח בהתאם לצפוי. בני השני נולד עם תסמונת דאון, עם אנומליות כרומוזומליות שתוצאתן היא התפתחות פיזית ושכלית לא טיפוסית.

היה לי קשה יותר להתמודד עם האתגרים שהציב בפניי הבן בעל "הצרכים המיוחדים", מאשר עם האתגרים שהציב בפניי בני הבכור. אולם למרות כל האי וודאות, הספקות והכאב המתלווים לגידול ילד עם צרכים מיוחדים, לו הייתי צריך לדרג את עצמי ולקבוע באיזו מידה מיציתי את היכולות שלי כאבא לילדים שלי,הייתי מקבל "טוב מאוד" עם הבן השני שלי, ו"כמעט טוב" עם הבן הבכור.

אל תבינו אותי לא נכון. הבן הבכור גדל והפך לבעל מסור, אבא נפלא, אדם משכיל ובאופן כללי אדם טוב.

מגיע לי "כמעט טוב" מכיון שכשגידלתי אותו, לא הייתי לגמרי "אני". היו לי ציפיות שהשפיעו על האופן שבו התייחסתי אליו. אולם כיוון שבני השני היה בסקאלה אחרת לגמרי, לא ידעתי למה לצפות, ולכן לא הרשיתי לעצמי שום ציפיות. כתוצאה מכך, הייתי פשוט אני. וזה גרם לי לחוות חוויה שונה לחלוטין עם כל אחד מהם.

הבן הבכור על אופניו

עם בני הבכור, התחלתי להקריא לו כשהיה תינוק. הייתי מושיב אותו בחיקי עם ספר תמונות ומקריא לו סיפורים. בחוץ הייתי מקרב אותו לעצים ומניח את כפות ידיו העדינות על הגזע המחוספס, "מסביר" לו כיצד צומחים הצמחים. עוררתי את כל החושים שלו. עבורו, העולם היה מקום מופלא. ועבורי היה זה מופלא לראות כיצד הוא סופג הכל לתוכו. הקשר בינינו היה מבוסס על שיח אינטלקטואלי בינינו.

עם לידת בני השני, עשיתי את הדבר היחיד שידעתי: התייחסתי אליו באותו אופן שבו התייחסתי לבן הבכור שלי, כי עם זה הייתה לי הצלחה. הקראתי לו ספרים והראיתי לו תמונות. לקחתי אותו החוצה כדי לראות את הצורות והצבעים הרבים של הטבע. הרחנו את הפרחים והנחנו את ידינו על האדמה. הדגמתי את כוח המשיכה והדחייה של מגנטים. עשינו את כל הדברים שתמיד ריתקו אותי ואת בני הבכור. אולם "חוויות הלמידה" שלנו מעולם לא הביאו לחיבור אינטלקטואלי עמוק בדומה לזה שיצרתי עם בני הבכור.

חלפו מספר שנים ועדיין לא הרגשתי ממש מחובר לבני, עד שהיה גדול מספיק על מנת שנוכל לבעוט ולזרוק כדור זה לזה במגרש משחקים, גיליתי מה עליי לתת לו.

כששיחקנו בחוץ, נהנינו מאוד. לא היה אכפת לו אם הוא תפס את הכדור או לא. או אם היה עליו לרדוף אחרי הכדור כשבעטתי אותו אליו והוא לא הצליח לעצור אותו. צחקנו יחד כשהכדור החליק על חזהו בניסיון לתפוס אותו או כשאני לא הסתכלתי כשהוא זרק אליי. הילד הקטן הזה, שנקרא פעם על ידי אחד הפיזיותרפיסטים "סמרטוט" בגלל שטונוס השרירים שלו היה כל כך נמוך, מעולם לא התעייף כששיחקנו.

המחבר

 

בהפסקות בין משחקים הוא היה נשען עליי, גם אם הייתי מיוזע כולי מחום. דיברנו על המשחק בכדור. או שהייתי מספר לו בדיחות וסיפורים משעשעים שסבא שלי תמיד סיפר לי. בלי פואנטה עמוקה. הבן שלי לא חיפש שום דבר מעבר להימצאות אתי באותו רגע.

באותו מגרש משחקים גיליתי מה שיש לי לתת לבן הזה. הוא פשוט רצה אותי: את תשומת הלב שלי, ההכרה שלי, חוש ההומור הטפשי שלי, העובדה שהייתי חופשי איתו. הוא לא רצה את המורה, האיש החכם או כוכב-העל שניסיתי להיות עם הבן הבכור שלי. הבן השני פשוט רצה אותי.

הוא לא רצה את המורה, האיש החכם או כוכב-העל שניסיתי להיות עם הבן הבכור שלי.

ככל שבני בגר (כיום הוא בשנות העשרים שלו), מעולם לא הפסקתי להיות עצמי בחברתו. אני עדיין חוזר על אותו בדיחות נדושות, אני הודף חיבוקים כשלא מתחשק לי לקבל אותם. אין שום העמדות פנים, שום ציפיות, אני פשוט אני. כיוון שמעולם לא ידעתי למה לצפות ממנו, הפסקתי לצפות גם מעצמי. זה היה הרבה יותר נכון בשבילי מבחינה רגשית, מאשר להמשיך להתאכזב כל פעם מחדש מכך שהבן שלי לא מסוגל לעשות את הדברים שאני חושב שהוא צריך לעשות. זוהי מתנה מדהימה ומשחררת – להיות פשוט האני הכי אמתי ושקוף.

אין בכוונתי לומר שאין לי שום ציפיות מבני השני. בוודאי שיש לי. אולם למדתי להתאים את הציפיות שלי לצרכים של בני, ולא לשלי. ברגע שהפסקתי לצפות מעצמי לדברים, סכנת הכישלון נעלמה. כל עוד הייתי אני, לא יכולתי להיכשל. השחרור שהרגשתי היה נפלא.

לרכב על אופניים

ההוכחה לאמת זו הגיעה אליי כשבגיל 9 בני השני רצה לרכב על אופניים. ברור שתמכתי בכך. סברתי כי רכיבה על אופניים תאפשר לו להתחבר יותר לילדים בני גילו, תעודד אותו להיות יותר בחוץ ופחות בבית, ותבנה את הביטחון העצמי והעצמאות שלו.

אז התחלתי ללמד אותו.

למרות כל תקוותיי, כמעט ארבעה שבועות של מאמץ יומיומי לא הביאו לכך שבני ירכב בכוחות עצמו על שני גלגלים. (בני הבכור למד לרכב על אופניים בלי עזרתי. הוא פשוט עלה על אופניו, התחיל לפדל, נפל מספר פעמים, ותוך פחות משבוע הצליח לרכב ללא גלגלי עזר). איכשהו, לא הצלחתי להעביר את המסר לבני השני: "פשוט תמשיך לפדל".

כבר הייתי רגיל שעם הילד הזה אינני מרגיש ככישלון. ולכן לא הרמתי ידיים. פשוט חיפשתי מורה אחר. גייסתי למשימה את בני הבכור, שגם לא הצליח. בסופו של דבר, מצאתי מורה מקומי לספורט ואחרי חודשיים, בני סוף סוף תפס את הקטע. הוא פשוט למד לפדל ומהר מאוד החל לרכב לעבר השקיעה. מאז הוא לא הפסיק לרכב. הוא זכה בארבע מדליות זהב ברכיבה על אופניים בתחרויות ספורט ארציות לאנשים עם לקויות.

זוכה המדליה

ההישג של הבן שלי שלמד לרכב על אופניים הוא גם ההישג שלי. הרגשתי כאילו "אנחנו" הצלחנו. "אנחנו" כלל את שני הבנים שלי, את המורה לספורט, ואותי. ההישג של בני היה מאמץ קבוצתי וכיוון שהייתי מסוגל לקבל את המגבלות שלי כמורה לרכיבה ללא ביקורת עצמית, יכולתי גם לתפקד כמאמן מנוסה ולעודד את השחקנים למצוא את המשאבים והאומץ הדרושים כדי לנצח במשחק.

מלכודת האגו

עם בני הבכור לא הייתי כה חכם. אמנם חשבתי שאני אותנטי, אולם בשלב מסוים ניסיתי למלא תפקיד שלא היה שלי. הקשר שלנו סבל מכך, ונדרשו שנים על מנת לתקן את הנזק.

כשבני הבכור היה כמעט בן שנתיים, אשתי ואני עלינו לישראל, לירושלים, מניו יורק. מרגע הגעתנו, הקראתי לבני מדי ערב מפרשת השבוע.

במשך הזמן הוא החל לשאול שאלות שאפשרו לי לספר לו יותר ויותר על העולם כפי שראיתי אותו. בצורה זו למדנו ביחד מדי ערב במשך למעלה משבע שנים. השיחות שלנו היו פעמים רבות עמוקות ומקיפות. הייתי כל כך גאה בידע שהבן שלי רוכש ובשאלותיו שהפכו להיות יותר ויותר חדות אבחנה.

הייתי סטודנט מצטיין באוניברסיטה בשנות ה- 60 הסוערות. מתח פוליטי, תרבות הנגד, יחסים חברתיים מהפכניים והרפתקנות – מתובלים במוזיקה ובאמנות רדיקלית – כל אלה היו תפאורת הרקע של ההשכלה שלי. וכעת אני יושב עם הבן שלי בירושלים, לומד את משנתה הקדומה של מורשת אבותיי.

הרגשתי שאני המורה שלו, המדריך שלו, וזו היה התפקיד שחשבתי שעליי למלא עבור ילדיי.

חשבתי שאם אני רוצה שהבן שלי יגיע לגדולה ויהפוך למלומד, אני הוא זה שצריך להכין אותו.

הייתה לי אישה מקסימה שעמה אחלוק את חיי ובן שאותו אלמד חוכמה. עם הכשרונות וההתלהבות של הבן שלי ללמידה, חלמתי שיהפוך להיות מלומד ומשכיל. בעודי מפתח ציפיות מבני, פיתחתי ציפיות מעצמי.

חשבתי שאם אני רוצה שהבן שלי יגיע לגדולה ויהפוך למלומד, אני הוא זה שצריך להכין אותו.

אולם לא ראיתי את התמונה הגדולה והסתבכתי במלכודת האגו של עצמי. כיוון שגדל בישראל מאז היותו בן שנתיים, בני ידע לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית בצורה שוטפת. בניגוד אליי.

עקב השליטה המוגבלת שלי בעברית. לא עבר זמן רב והבן שלי עקף אותי מבחינת הידע וההיכרות של המסורת שלנו, כפי שנלמדה מהכתוב.

על פסגת הר השולחן ביוהנסבורג, דרום אפריקה

מפגש הלמידה שלנו מדי ערב החל לאבד מזוהרו, כיוון שהפכתי להיות מאוים מהיקף הידע שלו ומההזדמנויות שלו ללמוד ממוריו בבית הספר. הרגשתי שאינני יכול להתחרות בהם. גרוע מכך, הרגשתי שאני לא יכול להתחרות בבני.

במקום לרענן את התפיסות שלי ולקבל את עצמי כפי שאני, הרגשתי כל כך לא מוצלח, שנסגרתי והפסקתי ללמוד תורה עם הבן שלי לחלוטין.

בדיעבד, אני רואה כמה לא מציאותיות היו הציפיות שלי מעצמי וכיצד הן חיבלו בקשר העמוק שבניתי עם בני. הייתי עיוור לעובדה שהקשר שלנו, עצם העובדה שאנו יושבים יחד מדי ערב ואני משתף אותו בפתיחות ובכנות בחיי, זו הייתה האמת שהיה עליי לתת לו.

כדי שהבן שלי יאמין באמת שלי, הייתי חייב להיות אני.

כל ילד רוצה לדעת שאביו אוהב אותו וחושב שהוא חשוב. תשומת הלב הבלעדית שהענקתי לבני ביטאה אמת זו. כל ילד רוצה להאמין שאבא שלו חכם ופיקח. על-ידי השיתוף בחוויות חיי היחודיות הענקתי לבני חלק מהחוכמה שהיה לי להציע.

למרות שלא היה לי את כל הידע המקראי, היו לי אמיתות אחרות לתת לו. אולם כדי שהבן שלי יאמין באמיתות שלי, הייתי חייב להיות אני.

קרוב לוודאי שתמיד יהיה מישהו עם יותר ידע או מיומנות בנושא מסוים, או מישהו שהוא יותר "קוּל" מכם, שיוכל ללמד את הילד שלכם. ויהיו זמנים בחיי ילדכם שהוא ייראה לא מעוניין במה שיש לכם לומר והוא ימהר לחקות מישהו שאין לו הרבה ניסיון בחיים. זהו שלב צפוי.

אולם לילד שלכם יש רק אבא אחד – והאבא הזה הוא אתה. יש רק גבר אחד שהילד שלכם יודע שהוא יכול לסמוך עליו, שתמיד יהיה שם למענו, לא משנה מה, שינסה לעשות הכל למענו ולמען טובתו. והעברת אמת זו היא לחלוטין בשליטתו של האבא.

זה כל מה שילד באמת רוצה מאבא שלו.

בספר Chosen Fathers שלושה עשר אבות מדברים בכנות על קבלת המציאות של גידול ילד עם מגבלה, מצב שהם לעולם לא רצו בו או ציפו לו.

מאותם אבות, מניסיונו המקצועי כמחנך ומניסיונו כאבא לילד עם מגבלה, ד"ר אליה סטומברג מזהה ארבעה שיעורי חיים בהם יכול כל אב להיעזר כדי לגדל את ילדו כך שיממש את הפוטנציאל המלא שלו.

לחצו כאן כדי לרכוש את הספר Chosen Fathers.

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) עדי, 14/8/2017 19:33

כתבה מרגשת ומלמדת מאד

תודה גדולה על מאמר מרתק מלא בענוה וגדולה , גם אני אב לשישה ילדים מתוכם שתי בנות עם תסמונת דאון מסכים מאד למה שנכתב כלכך נכון ומדוייק

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub