לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




החלום ושברו

החלום ושברו

אולי לזה התכוונו חכמים כשאמרו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".

מאת

ממתי בלגאן חינני של דפי יצירה, משחקים "באמצע משחק" על הרצפה  ופיג'מה שנשארה על המיטה מהבוקר הפכו לאוייב שלי? איך הם הפסיקו לסמן עבורי חיים, דינמיות, שמחה מתפרצת, יצירתיות והפכו לאות קלון (שלי), לכתב אישום חמור שאין להתגונן מפניו (של הילדים שלי), לעדות ניצחת לחוסר  אחריות (גם שלי וגם של הילדים שלי)?

טוב, אני מניחה שיש לזה יותר מהסבר אחד, אבל אחד מהם לפחות גילה לי את עצמו הבוקר. נכנסתי לחדר הילדים כדי להעיר אותם, וראיתי את שאריות הדפים מהשרשרת הענקית שתכננו שני הקטנים שלי להכין אמש, בחלון ההזדמניות שנוצר להם בין ארוחת הערב לצחצוח שיניים.

הם דמיינו שרשרת אין סופית כזו, ועבדו במרץ, אלא שכבר היה מאוחר מידי, אפילו מול פרץ היצירתיות שלהם. ביקשתי מהם לאסוף את הניירות לשקית ולהמשיך מחר. בערב זה היה נראה לי חינני אבל כשנכנסתי הבוקר  זה היה נראה לי רע מאד... הפער בין שני ההסתכלויות האלה גרם לי לחשוב: מה שינה את הפרשנות שלי?

ופתאום הבנתי את זה. הקטלוגים. כן, כן, הקטלוגים, כתבות העיצוב באינטרנט ובמגאזינים, הבלוג (המקסים!) להלבשת הבית שמופיע לי אחת לחודש במייל. כל אלא שטפו לי את העיניים וקיבעו בתוכה תמונה של חדרי ילדים שבהם המשחקים מסודרים לפי גודל וצבע בספריה, הטושים עומדים למסדר בקופסא שלהם, הדפים הצחים (לא דפי טיוטה ממוחזרים חלילה) נחים בשלווה בקופסא והשטיח ריק מצעצועים. מין סדר מופתי כזה שלא קיים אצל משפחות נורמליות, בטח שלא אצל משפחות עם ילדים.

כשחושבים על זה, הקטלוגים האלה, הם בעצם סוג של הנצחה. הנצחה של רגע אחד, אסטטי במיוחד, אבל חסר חיים ותנועה. טוב, גם אצלינו יש כמה רגעים קטלוגיים כאלה, אבל שניה אחר כך הם עוברים ומישהו מוציא את המשחק מהספריה, את המחברת מהילקוט, ואת הקערה מהארון. חיים, אתם יודעים... 

כשתמונות ההנצחה האלה נצרבו בתודעה שלי, הם העלו, בלי משים, את רף היופי והאסטטיקה שלי וכבר לא הייתי מאושרת כל כך בבלאגן שלי...

אבל הבוקר (שלא כמו בערבים ובבקרים אחרים) הצלחתי לראות לרגע מה שאריות הדפים האלה אומרים לילדים שלי, ופתאום הם מילאו אותי שמחה גדולה. הם הציבו לעצמם אתגר, שיתפו פעולה, היתה שם חדוות היצירה ואפילו פיתוח מוטוריקה. ובעיקר חלום קטן כזה שהם מגשימים לעצמם. הלוואי עלי. זה לא אומר שלא נאסוף את השאריות לפח היום, אבל כשנאסוף אותם הם יהיו אורחי כבוד בפח שלנו.

האם אני מסוגלת להיגמל מהתמונות הקטלוגיות שצרובות במוח הסוציולוגי שלי? כנראה שלא לגמרי, אבל קל יותר להתמודד עם אוייב כשאתה יודע איפה הוא מסתתר. 

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) א, 3/6/2017 22:06

מאמר מקסים, מתחברת מאד! תודה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub