הבת המתבגרת שלי חוזרת מבית הספר. היא סוגרת את הדלת וזורקת את הילקוט בפינה.

"שלום מתוקה שלי!" אני מסתובבת לעברה עם הסינר וממשיכה לדוג שניצלים עם המצקת.

המתבגרת נוהמת משהו לא ברור.

"איך היה היום?" אני בוחשת את הפירה ומוסיפה פלפל שחור.

"בסדר," היא לואטת לעבר גבי. "המורה ביקשה ש..", צלצול חד מפלח את האויר.

"טלפון!" אני צועקת, משליכה את המצקת, מנגבת את הידיים במגבת שחורה, מזנקת על השפופרת בקפיצה שלא תבייש את מקגייור, ומסביבי עפים רסיסי שמן נוצצים.

פאוזה.
 

כך היו נראים צהריים שגרתיים, לפחות אצלי.

עד שחל המהפך:

זה התחיל בכך שהגדולה החלה להסתגר בחדרה יותר ויותר, ובמקביל להיסגר בפני. היא החלה לחזור הביתה, לזרוק ילקוטה כרגיל, ולהיכנס לחדרה. המלל בינינו הלך והתמזער מרגע לדודלי, עד שתפסתי שיש פה בעיה (כנראה שהמצקת נתנה לי השראה).

ואז הגעתי לערב עם כמה חברות שלא ראיתי הרבה זמן. התחבקנו למראה אחת את השנייה, כמו כל הנשים- כולל צרחות, קפיצות ו"וואי את נראית פשוט...(מדהים/מהמם/סוף הדרך/צעירה בעשרים שנה)" גם לאלו שבאו עם פיג'מה.

הגעתי לאחת החברות, וחיבקתי אותה. "רגע, לא ככה," היא אמרה, "תושיטי יד שמאל למעלה, ימין קצת יותר למטה, והנה גם אני עושה כך, וככה מתחבקים."

התחלתי לטפוח לה על הגב, והיא אמרה: "לא. חיבוק אמיתי זה כזה שלא טופחים, ולא זזים בו. פשוט – מתחבקים."

התחבקנו. זה היה קצת מביך לעמוד כך, אבל הרגשתי תחושה של אהבת חינם ממלאת את ליבי.

נפרדנו, ואני קצת התפלאתי. שאני, אמא לארבעה ילדים – טפו טפו- (עשרה שניצלים ביום בלי עין הרע), אהנה כך מחיבוק אמיתי וארגיש כמו ילדה קטנה הזקוקה לחום ואהבה?

חזרתי הביתה וחשבתי. מה זה חיבוק. איזו תחושה של אהבה וחום שהוא נותן.

למחרת המתבגרת חזרה מבית הספר. היא זרקה את ילקוטה, כהרגלה. אני ארבתי לה בפתח הדלת, בלי מצקת, בלי סינר, (ובלי ארוחת צהריים), ואמרתי לה: "מתוקה, קודם כל – חיבוק."

היא התבוננה בי רגע, משתוממת. "אמא, מה יש לך?" היא שאלה, סוקרת אותי כבפעם הראשונה (אולי משום שהתרגלה לראות אותי מהגב).

"כלום, אני רק רוצה לתת לך חיבוק."

התקרבתי אליה, יד שמאל למעלה, ימין למטה, ופשוט – חיבקתי.

בתחילה כל גופה היה קפוץ ונוקשה. אחרי רגע היא צחקה במבוכה, וחיבקה אותי בחזרה.

זה היה נפלא.

ואז היה יותר קל גם, לשאול אותה איך היה. כשאת לא עומדת בחצי זוית אליה וחצי זוית לשניצל כנראה שזה עוזר.

כך הורגלתי לעשות מידי יום, לכל ילד. הרוגע החל לשרות בבית. הם הרגישו חשובים, שאכפת לי מהם. ולא משנה מה, הם תמיד אהובים.

לפני ששאלתי אותם איך היה, לפני שחקרתי ומזגתי לצלחת, פשוט – נתתי חיבוק. הכי חשוב והכי פשוט, לא?

השינוי לא בא מיד. אבל מקץ זמן לא רב מדי, הילדים החלו לבוא מעצמם, לחכות לחיבוק היומי. הם החלו להיות רגועים יותר, וכל הבלאגן שהיה לי קודם – דרישות תשומת לב בצורות שונות, הלך ונעלם.

והנה ציטוט יפה שראיתי בנוגע לחיבוק:

"האורך הממוצע של חיבוק בין שני אנשים הוא 3 שניות. אבל חוקרים גילו משהו פנטסטי: כאשר חיבוק נמשך 20 שניות ומעלה, יש לו השפעה תרפויטית עמוקה על הגוף והנפש. הסיבה לכך היא שחיבוק טוב מייצר הורמון הנקרא אוקסיטוצין, המכונה גם 'הורמון האהבה'. לחומר זה יש יתרונות רבים לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. אוקסיטוצין עוזר לנו, בין השאר - להרפות, להרגיש בטוחים ולהרגיע את הפחדים והחרדות שלנו. חומר מרגיע, טבעי ונפלא זה מוצע ללא תשלום בכל פעם שיש אדם בזרועותינו, כשאנחנו מערסלים ילד, מפנקים כלב או חתול, רוקדים עם בן הזוג שלנו, או כשפשוט מחבקים כתפיו של חבר."

{תודה לקרן אהרוני-ברס, מטפלת ומנחה לריברסינג}

אז אולי נעזוב רגע את השניצלים, אני סומכת עליכם שהם יצאו טובים בכל מצב. ונתפנה לדבר החשוב מכולם, והקטן לכאורה מכולם. ונדבר בעוד שבוע מלא חיבוקים לכולם. ☺