רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

מרד הנעורים

ח׳ בטבת ה׳תשע״ה ח׳ בטבת ה׳תשע״ה 30/12/2014 | מאת ד"ר סימון ישראל פוירמן

מדוע בני נוער רבים כל כך מורדים בהוריהם?

זה התחיל בירידה בלימודים, המשיך עם שיעורי הבר מצוה, ואז הגיע הסירוב ללכת לבית הכנסת. "אני לא הולך", אמר יעקב, ושילב את ידיו בנחישות, כשרגלו הימנית נטועה בהחלטיות על שרפרף המטבח.

"ואף אחד לא יכול להכריח אותי". וליתר ביטחון הוא הוסיף, "אולי אני בכלל לא אצום ביום כיפור!"

הוריו של יעקב אנשים קשובים ופתוחים, מבינים בחינוך, ועד עכשיו הצליחו לא רע, אבל פה הם פשוט משותקים. הם אף פעם לא חייבו בכוח או באלימות שום דבר, תמיד הקפידו להראות את הנועם והיופי שבמסורת, ודוקא לכן ההצהרות האלה תפסו אותם כל כך לא מוכנים, ודברי יעקב המתבגר היכו בהם כמו סטירת לחי מצלצלת.

המסורת הייתה כל כך מוטבעת בהם, שזה בא להורה כהלם מוחלט כשבנם, בר המצווה, (פחות או יותר), מכריז בדיבור או במעשה: אני לא בעסק הזה. אולי זה התחיל בסירוב קל יותר, כמו לא לרצות לבקר את סבא, אולם כעת הסרבנות במלוא פריחתה – הוא הפך ל"סירובניק" רשמי, רק שהסירוב שלו נוטה לכיוון הלא נכון, לפי דעתם של הוריו.

שיחות עם העלם הצעיר לא הובילו לשום מקום. הוא אפילו הצהיר (ודאי כדי לעצבן את אבא שלו) שהוא "אתיאיסט". האיר את עצמו באור "צדקני" – "זאת תהיה צביעות", הוא מחה בהעמדת פנים לא קטנה, ש"מבחינתי אין שום משמעות להשתתפות בטקסים דתיים".

האם אני רוצה לרצות את בעלי הסמכות או למרוד בהם?

הוריו מבוהלים, "האם גידלנו כופר? נכון, הרבה מרדו ביהדות. רבים הפנו עורף לעם הנפלא, אבל לא הבן שלנו. שבן של מישהו אחר יהיה הקרל מרקס או הלאון טרוצקי, או הזיגמונד פרויד הבא." רוב ההורים היהודים רוצים להרגיש שהם העבירו את המסורת לבניהם ובנותיהם. זה עניין של גאווה, ומבחן למידת הצלחתם לחבר את המשפחה לקהילה בפרט ולעם ישראל בכלל.

כפסיכותרפיסט, חלק ניכר מעבודתי היה עם הורים וילדים שנמצאו בקונפליקט על אספקט זה אחר של שמירת המצוות, אולם לא הבינו על מה הם רבים באמת. לפעמים, הקונפליקטים כל כך טעונים, שהם מאיימים על הקשרים המשפחתיים והעדתיים הכמעט בלתי ניתנים לפירוק.

מרד

איני יודע אם זה תמיד היה ככה, אולם בני נוער מורדים. ניתן להבין חלק ניכר מהתנהגותם של הנערים כתוצאה של הקונפליקט הבא: האם אני מעוניין לרצות את בעלי הסמכות או שאני רוצה להתנגד להם.

הקונפליקט הזה הוא חזרה על אותו ריקוד פרימיטיבי שמתחיל כבר בראשית החיים: פעוט, אפילו בן מספר חודשים, כבר למד לרצות את אמו. הוא מחייך אליה או יוצר איתה קשר עין, או שהוא אוכל, מתגלגל או עושה משהו, הכל כדי לרצות ולשמח אותה. בהמשך, הוא לומד לרצות את אביו ואת התחליפים ההוריים שונים – הגננות והמורות שלו, השכנים, המדינה וכולי... אולם יש בו כוח נוסף. כוח שבכלל לא רוצה לרצות אחרים. כוח שרוצה להתנגד. אבא שלו רוצה שהוא ילך לבית הכנסת, המורה שלו רוצה שהוא יקשיב, אמא שלו רוצה שהוא ישים את הכביסה בסל או שהוא יזרוק את הזבל – והוא ימצא כל סיבה למה הוא לא יכול לעשות את זה. מה קורה כאן?

טוב, יש לנו רמז. כולם מכירים את גיל השנתיים הקשה. כשילדים בני שנתיים מסרבים לנעול נעליים – או להוריד אותן, זה עלול לבלבל את ההורים. הפסיכולוגית הידועה, מרגרט מאהלר, הבינה שכאשר פעוט מתחיל לומר "לא", זה יכול להיות ביטוי של התנתקות. הוא כאילו אומר: "אני לא חלק ממך. פעם הייתי, אבל כבר לא." הרבה פעמים, יש התנדנדות קפריזית בין "כן ולא" בלי שום קצב או סיבה ברורים לעין המתבונן.

נראה כאילו ההתנדנדות הזאת בין הכן ללא נרדמת לזמן מה, אולם אז היא פורצת שוב במלוא פריחתה בשנות הנעורים (וממשיכה לבצבץ במשך כל החיים). הילד שפעם היה נלהב ומשתף פעולה, פתאום מסרב לשתף פעולה. ילד "טוב" לשעבר, רוצה לומר 'לא' לאכזבת כולם. מה, הוא לא רוצה ללכת בדרך של אביו ועמו? אולי הוא דווקא רוצה בזה, אולם ברגע זה ההנאה הכי גדולה שלו היא, כמה שזה נשמע מוזר, להתנגד.

עולם המבוגרים על אינסוף תחומי האחריות והלחצים שבו, מחריד אותו

למה? משום שהוא ככל הנראה מפוחד עד לשד עצמותיו. עולם המבוגרים, על אינסוף תחומי האחריות והלחצים שבו – המרדף האינסופי אחר פרנסה, הקשיים בעבודה, הנסיונות הכושלים להקים עסק, הכישלונות הבלתי פוסקים אפילו של הטוב באבות, ההשפלות הטבעיות של החיים – הכל מחריד אותו. האם הוא יוכל לעמוד בזה או שהוא יתמוטט? עד כמה שזה נשמע מוזר, כשילד מצליח להוריד את אבא שלו מהפסים או להכשיל אותו, המתחים מלאי הפחד שלו שוככים לזמן מה.

ניקח לדוגמא את בני. למרות שבני נראה ילד מבטיח, אחרי הבר מצוה שלו הוא התחיל להתרשל. אם בתחילה הוא גילה אמביציה לשלוט היטב בלימודים ובגיטרה, בהמשך כל התנהלותו בבית הספר ובבית נראתה פתאום כמו מסע נרפה. ראו אותו אפילו מעשן סיגריה ומי יודע מה עוד. כולם נדהמו - הוא היה ילד מצוין ממשפחה מצוינת, היה לו מוח חד כתער, והוא עבר בהצטיינות כל מבחן... אולם מה שהאנשים לא הבינו זה שמטרתו היחידה של בני, כמו של מתבגרים רבים אחרים, היא להגן על האני השברירי שלו ועל האנשים שסביבו. צעירים רבים מבועתים מכישלון. אם הוא יהיה "ילד טוב", הוא לא יצליח להיות "נאמן לעצמו"; אם הוא יהיה "ילד רע", הוא יאכזב את אביו ואת אמו. רבים אינם מודעים לכך שאינסטינקט ההגנה של המתבגרים חזק מאוד. הוא חי בפחד להזיק לכולם, כולל לו עצמו, אפילו כשהוא מרגיש שהוא חייב גם להגן על אלה שסביבו.

בעיני המבוגר, בני עלול להיראות עצלן או אפילו המלה הנוראית "נושר". למעשה, ירמי עובד קשה כדי ליישב את הקונפליקט הזה – לרצות את הוריו או לרצות את עצמו, אילו הוא רק היה יודע איך. זהו אתגר מרפה ידיים. אם חושבים על זה, מבינים מדוע כוחותיו מופנים כלפי דחייה, הרס והאטה של מהלך חייו. ביצועיו הכושלים, למשל, ההגעה המאוחרת שלו לבית הכנסת, מספקים לו הקלה זמנית מהדילמה. הוא כבר לא "הילד הטוב" עם העתיד הבהיר, הוא סתם בטלן שמגיע מאוחר לבית הכנסת או ערס בטלן שמעשן על הברזלים. הוא מרחיק אנשים מכל ריח של מה שהוא או מה שהוא היה יכול להיות: אני לא ילד פלא ואני ממש לא ילד טוב. שלא יהיו לכם ציפיות גדולות ממני.

שתיקה ומלים

אחת התרומות המועילות ביותר של פרויד לעולם הייתה קביעתו העקשנית שההתנהגות האנושית דומה לקצה הקרחון. אנחנו רואים רק את מה שמבצבץ מעל לפני המים, אולם אנחנו יודעים שהקרח שקוע אלפי מטרים בתוך מי האוקיינוס. איננו יודעים מדוע ילד או מישהו אחר עושה דברים. לפעמים הסיבה נסתרת אפילו מהאדם עצמו. אולי אתם אומרים, הכל טוב ויפה, אבל מה בדיוק אמורים ההורים לעשות?

על פניו, אין כללים קבועים וברורים, אולם בארסנל ההורי מצויים שני כלים חזקים: שתיקה ומלים.

"שתיקה?!" אתם ודאי שואלים, "איך אני יכול לשתוק, כשהבן שלי עושה כך וכך?!" ובכן, יתכן שאתם חושבים ששתיקה מוחלטת, לא לומר שום דבר בכלל, מול אמירה חצופה ומזעזעת כמו: "אני לא צם ביום כיפור", זו צורה חזקה מאוד של נזיפה. למעשה, כשמדובר באנשים קרובים, הגערה המתונה לכאורה, שתיקה, היא פעמים רבות החזקה מכולן. רווח נוסף לשתיקה הוא שהילד לומד לדחות את דחפיו להתריס ולשכך את האימפולסים שלו, כשהוא רואה שאביו מתגבר ולא מדבר אפילו מול פרובוקציה.

במה אני יכול לעזור לך להצליח?

אולם יש גם זמן לדבר. למשל כאן: בשלב כלשהו הילד יצור קשר באופן פחות פרובוקטיבי. אולי בשלב מאוחר יותר של השבוע, כשהוא צריך שיקפיצו אותו לאיזה מקום, ובמכונית מתנהלת שיחה קלה. ההורה החכם ימתין לרגע כזה בדיוק. עכשיו הוא יכול להשתמש במלים, אבל לבחור אותן בזהירות. אני ממליץ על משהו בכיוון של "אתה בן ___ שנים. במה אני יכול לעזור לך להצליח?" שאלה כזאת, כשהיא נשאלת במלוא הכנות, כמעט בטוח תעורר שיתוף פעולה ואהבה. מכובד ונכון לפנות ישירות לצורך של המתבגר גם לעזרה וגם לעצמאות. זה מנטרל את האימפולס שבו לחבל ולקלקל.

ניג'וסים לעומת זאת, כמו "להזכיר" לילד ללמוד, ללכת לבית הכנסת, להכין שיעורים או לצחצח שיניים, כמעט בטוח שיהיו חסרי תועלת במקרה הטוב, והרסניים במקרה הרע, ויזרעו את הזרעים לחיים של התנגדות וחוסר מעש.

שמעתי פעם סיפור על איש שהגיע אל הרבי מסאטמר ע"ה. אותו אדם רב עם בנו – הוא רצה שבנו יהיה רב, אבל הבן רצה שאביו יעזור לו להגיע לבית ספר לרפואה. הרב אמר לאב: "בעסער צו זיין אַ רופא חולים ווי אַ מתיר אסורים" – עדיף שהוא יעסוק בריפוי חולים, מאשר בהתרת איסורים.

הרב פשוט הבין, שגם אם בנו של האיש יהפוך ל"רב" מחלומותיו של אביו, הוא עדיין ימצא את הדרך למרוד בו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן