לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




התינוק המכור שלי

התינוק המכור שלי

בשלב כלשהו, זה כבר לא היה חמוד. פתאום הבנתי שהתינוק שלי מכור, שהאובססיה שלו למחשב מתחילה להזיק. אבל מה עושים...?

מאת

בהתחלה זה היה מתוק. "סֶ-אֶט!", בן השנתיים שלי היה מצייץ בדרך הביתה מגינת המשחקים. אין לנו בבית מכשירי DVD או טלוויזיה. "ס-אט" היה פשוט הסרטות משפחתיות שבתי צילמה במשך השנים, והקטנצ'יק שלנו נהנה לצפות בהן. שוב ושוב.

זה רק הגיל, הרגעתי את עצמי, כשראיתי פעוט אחר מדדה בין המדפים בחנות עם הסמרט-פון של אמו ומסתכל על "סא-טים". ככה זה הילדים של היום, נולדים עם מיקרו-צ'יפ בפה.

"רוצה ס-אט!" התינוק קרא כשהגיע זמן לישון, ואיים בהתקף זעם במחאה, ואנחנו בדרך כלל צייתנו. מה יכול להיות כל כך גרוע בסרטונים משפחתיים, נכון?

די מהר, זה היה "ס-אט" ברגע שהוא התעורר, "ס-אט" כשהוא קם משנת היום, ו"ס-אט" בארוחת הצהריים.

בהמשך, התינוק שלנו נהיה יותר מתוחכם. במקום סתם להסתכל על סרטים, הוא התחיל לדפדף ביניהם – לעבור קדימה, אחורה ולהחליף סרטון, אינספור פעמים במהלך הצפייה. גם זה נראה חמוד בהתחלה, באמת מתוחכם!

"הילד גאון!" אמרנו בגאווה. "הוא יתחיל לערוך סרטי וידיאו בגיל שלוש".

ואז, יום אחד, הבחנתי במשהו מדאיג.

בעוד שאחיו הגדולים התרוצצו בבית בתור כל מיני אסטרונאוטים, נהגי אוטובוס וחיילים, התינוק שלנו שיחק במחשב

התינוק שלי לא אכל, הוא לא ישן הרבה והוא כמעט לא שיחק. בעוד שאחיו הגדולים התרוצצו בבית בתור כל מיני אסטרונאוטים, נהגי אוטובוס וחיילים - התינוק שלנו שיחק במחשב. הוא התעלם מערמת הצעצועים שלו ולא דפדף בספרים. אחרי הכל, למי יש זמן לעשות משהו אחר, כשדבר כל כך מושך ומרתק עומד מולו?

ואז הכרתי באמת המזעזעת: התינוק שלי מכור.

בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי. התמכרות היא כל כך... קיצונית, לא? זאת אומרת, מה הסיכויים שילד תמים בן שנתיים יהיה מכור באמת? ובכל זאת, העובדות היו ברורות כשחר. ובעוד המציאות מכה בי, הגל השני מיהר בעקבותיה. אם הילד שלי מכור באמת למחשב, אז הוא ודאי יישאר מכור בעתיד הנראה לעין, והדרך היחידה לעצור אותו תהיה תהליך כואב וסוחט דמעות.

האם אני רוצה שהתינוק שלי יהיה מכור לטכנולוגיה? פתאום, כל המשחק המקסים הזה קרס. לתינוק שלי תהיה רק ילדות אחת. האם אני מסוגלת להרשות לו, במודעות מלאה, להמשיך במסע האובססיבי הזה? ומצד שני, האם אני מסוגלת להתמודד עם החרדה שיגרום לו הניתוק? קפאתי על עומדי.

מהר מאוד הבנתי, שאם לא אשקיע את עצמי לחלוטין בעיצוב מחודש של צורת החיים של בני, לא יהיה לי את כוח הרצון להתמיד במהפך שעמד מולי. אז אילצתי את עצמי לשקול את הבעד והנגד. ה"בעד" הברור ביותר בהתמכרות של התינוק שלי, היה בילוי חינמי ונגיש כמעט תמיד. מלבד בשבתות ובחגים, שבהם המחשב מחוץ לתחום (דבר שבכל פעם גורר התפרצות מוחלטת), המחשב היה החבר הטוב ביותר של התינוק, האחות הנאמנה וחבר נוח במיוחד למשחק.

אולם ה"נגד" בייש כל "בעד" חסר אחריות. יש כאן ילד שמוקף באינספור הזדמנויות ללמוד, להתפתח ולהעשיר את עולמו, ושלעולם לא יושיט יד לאחוז באחת מהן, פשוט משום שהוא מכור למסך צבעוני. אם בגיל שנתיים הוא מכור לסרטים משפחתיים, מי יודע מה מחכה לנו בגיל ארבע או שש או עשר? ומה לגבי רכישת מיומנויות חברתיות? מה עם ללמוד כיצד לשחק משחק הוגן? ומתי הוא ילמד להוריד את הידיים מהעכבר ולאכול סנדוויץ'? לא היה מנוס מהצעד הבא.

זה היה סיוט.

יש שתי דרכים לשבור הרגל: לאט ובהדרגה, או במכה אחת. מכמה סיבות, החלטתי ללכת על מכה אחת. זה אומר שהבוקר הראשון שלנו נראה בערך ככה:

התינוק פוקח את עיניו מוקדם בבוקר ומסלסל בקולו: "רוצה ס-אט!"

אני (מחייכת בתקווה): "לא ס-אט עכשיו חמודי. אנחנו יוצאים לשחק עם חברים!"

תינוק (נראה מבולבל): "אחר כך ס-אט?"

אני (במעורפל): "אולי."

אולם באותו אחר צהריים, כשכל הדרך חזרה מקבוצת המשחק לוותה בפטפוט נלהב על "לראות ס-אט", הייתי חייבת לנשום עמוק ולבטא את החוק, שהוביל למרד מלא. בעיטות, צרחות, השתוללות... המכור שלי זקוק למנה, ואני לא הרשיתי לו. הלב שלי נשבר לראות איך הוא סובל. יחד עם זה, בלעתי מנות גדולות של רגשות אשמה, על זה שהנחתי להרגל הזה להתפתח, במקום לגדוע אותו בעודו באיבו. אולם לא נכנעתי, והצעתי מנות גדולות של תמיכה ואלטרנטיבות. ביום הראשון שנינו נרדמנו בבכי.

היום, המחשב לגמרי מחוץ לתחום בשביל הילד שלי, והוא הפסיק לבקש

ביום השני, התינוק עדיין קיווה שאתמול היה רק מקרה. אולם אני בישרתי לו בעדינות שגם היום לא יהיה שום ס-אט. במקום זה, הצעתי מבחר גדול של ספרים, משחקים וצעצועים. עברנו את סופת האש הצפויה, אולם נראה שהשלמה מסוימת מתחילה להתיישב בלבו. הוא התחיל להבין שאמא רצינית, ושהעולם איכשהו ממשיך להתקיים.

היום, מספר חודשים אחר כך, המחשב לגמרי מחוץ לתחום לתינוק שלי, והוא הפסיק לבקש. במקום זה, הוא עושה את כל הדברים המקסימים והבריאים שתינוקות בני שנתיים אמורים לעשות. הוא משחק, רץ, משוטט ושר. יש לו תאבון בריא (מדהים מה שאפשר לעשות כשהידיים חופשיות!). התינוק שלי כבר אינו ילד מכור באובססיביות לטכנולוגיה.

מאז, גיליתי שארגון רופאי הילדים האמריקאי יצא בקריאה רשמית, שמעודדת הורים להגביל באופן משמעותי את זמן המסך, מכל סוג שהוא, לילדים צעירים, ולהימנע לחלוטין בילדים מתחת לגיל שנתיים (כן, אפילו אותם סרטי איינשטיין שבונים את המוח!).

ואני לא יכולה שלא לתהות כמה הורים באמת הצליחו לשמוע לעצתם.

30/11/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 10/12/2014 18:40

נראה לי שהבן שלי מכור

תודה על הכתבה !היא כמו סטירת לחי בשבילי אני יודעת שהבן שלי מכור ואני לא עושה שום דבר בשביל למנוע את הנזק העתידי תודה רבה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub