לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הסיבות האמיתיות לחוצפה של ילדים

הסיבות האמיתיות לחוצפה של ילדים

הורים שחותרים זה תחת סמכותו של זה מכניסים חוסר כבוד לביתם.

מאת

"יש לנו בעיה".

"ספרו לי", אני אומרת להורים שעל הקו.

"בתנו בת התשע..."

שקט משתרר בצד השני.

"כן?"

"תראי, אנחנו רוצים שתדעי שהיא ילדה מאוד מיוחדת. אנחנו לא רוצים שתחשבי עליה רעות. היא בדרך כלל ממש טובה. היא נפלאה בבית הספר, היא מאד חברותית, ומבית הספר אנחנו שומעים עליה רק מחמאות".

"אוקיי", אני עונה. "אז מה הבעיה?"

בצד השני יש שתיקה של אי-נוחות. ואז מתחילה אמה של מאיה לדבר.

"היא פשוט חסרת כבוד. לפעמים היא מביאה אותי עד דמעות. היא מתפרצת בכעס ואומרת לנו דברים איומים".

כעת מצטרף אביה של מאיה לשיחה. "לפעמים אני לא מאמין למראה עיניי. אני פשוט לא מבין את ההתנהגות שלה! היא נהדרת לכולם. היא זוכה בפרסי הצטיינות בבית הספר, בכל פעם שהיא נפגשת עם חברה, ההורים של החברה לא מפסיקים לשבח אותה. אבל כאן, בבית, היא נהיית ממש מרשעת, והופכת את הבית על פיו".

די נפוץ שהורים ישמעו דיווחים נפלאים על ילדיהם ועדיין, ירגישו חסרי אונים בבית לנוכח חוסר כבוד שהילדים מפגינים כלפיהם.

מה גורם לשינוי כה דרסטי בין ההתנהגות בציבור, לבין ההתנהגות בחדרי חדרים?

"אני רוצה לשאול אתכם מספר שאלות. קודם כל, האם תוכלו לתאר לי חלק מהמצבים בהם היא נוהגת בחוצפה? כך נוכל לנסות לזהות מה גורם למצבים אלה".

הוריה של מאיה מספרים לי שהיא חוזרת מבית הספר מדי אחר צהריים, ועושה סצנה שלמה לגבי ארוחת הערב שלה. היא מעדיפה לאכול חטיפים או ממתקים, ומסרבת לאכול את ארוחת הערב עד שלא נותנים לה לאכול את החטיף שהיא רוצה. היא עושה את שיעורי הבית שלה, אבל אחרי שהיא מסיימת הערב הופך ללילה חסר גבולות. היא מסרבת ללכת לישון כשמגיעה שעת השינה שלה. היא מסרבת ללבוש פיג'מה ולצחצח שיניים כשאומרים לה. בדרך כלל היא משחקת במחשב או קוראת עד שהיא מחליטה שהגיע הזמן לישון. כשהוריה אומרים לה ללכת לישון, היא מתעלמת מהם, וממשיכה לעשות את מה שהיא עושה. למעשה, מאיה היא הבוס, היא מקבלת את ההחלטות.

"אי אפשר לתת להתנהגות הזאת להימשך", אני אומרת להוריה של מאיה. "זה לא הרסני רק עבור מאיה - אין ספק שגם אחיה הקטנים סופגים את האוירה ולומדים שהתנהגות כזו מותרת. מהר מאוד, הבסיס של כל המשפחה יהיה חוסר כבוד".

"אנחנו יודעים שזה גרוע", הם אומרים, "אבל מה אנחנו יכולים לעשות? היא פשוט לא מקשיבה".

"עליכם לשבת ולנהל עם מאיה שיחה רצינית. שניכם צריכים להיות שם – בלי טלפונים, בלי מחשבים, ובלי כל הפרעה אחרת. היא צריכה לראות שאתם רציניים. אני אנחה אתכם, אולם אני רוצה לדעת דבר אחד נוסף. כשהיא מתנהגת בחוצפה, מה אתם עושים?"

אביה של מאיה מספר כי חוסר הכבוד שלה מופנה תכופות כלפיו. הוא אומר לה שזה לא בסדר לדבר אליו בצורה כזו, ואז היא עונה לו בחזרה, שהוא לא יודע איך להתמודד איתה: "אתה צריך ללמוד מאמא! היא יודעת איך להתייחס אלי".

"למה היא מתכוונת? מה בדיוק אמא עושה?" אני שואלת.

אמא של מאיה מסבירה לי שפעמים רבות היא משדלת את בעלה לתת לבתם הזדמנות נוספת. כשמאיה מתנהגת לא יפה או מדברת בחוסר כבוד, אבא שלה מתרגז ומאיים עליה בעונש. ואז אמה של מאיה מבקשת מבעלה להעלים עין או לתת לבתם "רק עוד עוגיה אחת" או "רק עוד 5 דקות".

אמה של מאיה לא מסוגלת להתמודד עם הרגשות והקונפליקט.

עכשיו יש לי רגע של הארה. אהה. זה המידע שחיכיתי לו.

בתורה מסופר על "בן סורר ומורה" - ילד חצוף ומרדן. כאשר התורה מתארת את המקרה יוצא הדופן הזה, היא מגדירה אותו כילד ש"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". החזרה המיותרת לכאורה על המלה "בקול", נותנת לנו הבנה משמעותית מדוע הילד הזה מרד. האב והאם לא דיברו בקול אחד. כשהורים חותרים זה תחת זה ומטילים ספק זה בשיפוטו של זה בפני הילד, הילד קולט את חוסר ההסכמה ביניהם, ומקבל לגיטימציה להתנגד להוריו. אחרי הכל, אם הם לא יכולים להקשיב זה לזה ולהציג חזית מאוחדת, מדוע שהילד שלהם יקשיב להם? מבלי שנשים לב, ההתנגדות זה לזה מול הילדים מלמדת אותם לנהוג כלפינו בחוסר כבוד.

במשפחות רבות, יש הורה אחד שמנסה להיות 'ההורה הנחמד'. כשיש קונפליקט, ההורה הזה מנסה להחזיר את השלום על כנו במהירות האפשרית, ולזכות בפרצופים המחויך של ילדיו האהובים. לרוב, זה הופך להיות שניים נגד אחד, בשעה שילד אחד כורת ברית עם ההורה השני נגד הראשון. אולם במקום שהדבר ישכין שלום בבית, התוצאה היא חוצפה וחוסר כבוד. הילד לומד שהוא יכול לגרום להוריו להתקוטט ולריב. אין שום תחושה של משמעת. אין שום תחושה של כבוד.

הדבר הראשון שיעצתי להוריה של מאיה לעשות הוא לאחד כוחות, ולהציג קו אחד משותף לשניהם. ביקשתי מהם להחליט כיצד הם היו רוצים להתמודד עם הקונפליקטים, ולאילו התנהגויות יהיו תוצאות מעשיות. הסברתי לאמה של מאיה שהיא תורמת לחוצפה של בתה, בכל פעם שהיא מבקשת מבעלה להעלים עין או לוותר למאיה כשהיא מתנהגת לא יפה. גם במקרים שבהם היא לא מסכימה עם בעלה, ההפסד העצום הנגרם בכך שהיא סותרת את דבריו ומגבה את בתה, חמור פי כמה מהתוצאות הנוראיות של עונש בלתי מוצדק או מוגזם לילדה. עדיף לשתוק ולא להתערב, בטח שלא בפני הילדה (מלבד מקרים חריגים במיוחד, כמובן), כי אלמלא כן הילדה תנצל את הגיבוי שהיא מקבלת כדי להרויח בטווח הקצר (חטיף, דחיה בשעת השינה), אבל כולם מפסידים מכך בגדול, בטווח היותר ארוך (אוירה של חוסר משמעת וחוצפה).

קבענו ארבעה עקרונות משמעת לפיהם יש לנהוג, וברצוני לחלוק עמכם עקרונות אלו.

1. סלקו גורמי קונפליקט מיותרים

בדיוק כפי שאנו מזיזים חפצים שבירים או מסוכנים מהישג ידם של הפעוטות שלנו, במקום לרוץ אחריהם ולומר 'לא' כל היום, כדאי להיפטר מדברים שעלולים להביא לאי הסכמות קטנות. החליטו מראש אלו מצבים חשובים לכם, ומאילו אתם יכולים להעלים עין. בצורה זו, לא תרגישו כאילו אתם רבים עם הילדים כל היום וכל הלילה. לא נכנסים למריבה שבסוף תוותרו עליה, ולכן כה חשוב לעשות בירור מראש, לא בפני הילדים, אילו מריבות אינן הכרחיות, ומה אפשר לספוג ולבלוע.

2. בססו שגרה

קונפליקטים רבים מתרחשים כאשר הילדים לא יודעים מהם גבולות הגזרה שלהם, ולכן הם כל הזמן בודקים, מנסים ומגששים כדי לבדוק את הגבולות. הם פשוט לא יודעים למה לצפות או מה מותר להם. אם אנחנו לפעמים מרשים לילדים לשחק בכדור בתוך הבית, או לנשנש לפני ארוחת הערב, ובפעמים אחרות אנו אומרים "לא" נחרץ, אנו מבלבלים אותם. במקרה כזה, הילדים יבדקו את הגבולות שלנו, ויעשו כל מיני תרגילים כדי ללחוץ עלינו עד שנרשה להם, מכיוון שהם יודעים שניכנע אם הם ילחצו מספיק חזק.

אם נצליח להגדיר לעצמנו, ואז להם, גבולות ברורים - יש דברים שמותר ועליהם לא מעירים, יש דברים שאסור ובהם לא נכנעים - תוך זמן קצר כל האוירה תשתנה, כי חלק גדול מהמריבות פשוט יעלם.

3. אל תשתמשו במילה 'עונש'

למילה "עונש" יש קונוטציה שלילית של אמהות חורגות מסרטים של וולט דיסני, והיא מעוררת תחושות של חוסר הוגנות ורצון לנקמה. לכן השימוש במילה הזאת פשוט מזיק. במקום זה, אנו רוצים לעזור לילדים ללמוד שהם אחראיים על התנהגויותיהם: טובות ורעות כאחת. מה שמביא אותנו לסעיף מספר 4.

4. דונו בזכויות ובתוצאות טבעיות

הסבירו לילדיכם כי זוהי זכות להיות במשפחה שלכם. זוהי זכות לשחק במחשב, לקרוא ביחד סיפור לפני השינה, לשחק בצעצועים (או בגיל מאוחר יותר, בטלפון הסלולרי) וזו זכות לצאת לבילוי עם המשפחה. אם הם מדברים בחוסר כבוד או מתעלמים מחוקי המשפחה, ברור שהם לא מעריכים את הזכויות שניתנו להם, וממילא זה יוביל לתוצאות הטבעיות של אבדן זכויותיהם.

כהורים, יהיה עליכם לחשוב על התוצאות הטבעיות המתאימות ביותר לחיי ילדיכם. שיחה זו צריכה להתקיים לא בזמן המריבה אלא לפני התעוררות קונפליקט חדש. דברו בטון עדין אך תקיף. שחררו את הכעס שלכם, שרק גורם לניכור מצד הילדים, ודברו מתוך הלב. אל תאריכו מדי - במקום לנאום ולתת להם הרצאה ארוכה ומשעממת, הבהירו את הנקודות שלכם בתמציתיות. ודאו שאתם נותנים לילדיכם דוגמה או שתיים להתנהגות שאינכם מוכנים לקבל, ובקשו מהם לחשוב על תגובה טובה יותר, שתאפשר לכם לשמוע את דבריהם בלי החוצפה.

אם שני ההורים ידברו בקול אחד ויתמכו זה בזה בעודם שומרים על קו אחד של משמעת בבית, המבוסס על העקרונות שלעיל, הם יגלו שילדיהם מכבדים את האחדות שלהם ועוזבים את החוצפה מאחור. למרות שבהחלט ייתכנו גורמים אחרים לחוצפה ולמרד אצל ילדים, הורים שחותרים זה תחת סמכותו של זה, מכניסים בלי ספק חוסר כבוד לביתם. מדוע שאנו נהיה אלה שמכניסים תוהו ובוהו וכאב לחיינו?

15/6/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) פלטי, 18/6/2014 11:59

אבל היא לא מקשיבהההההה!!!

גישתי (ואומר אותה בקצרה, ללא פיתוח) היא, שילד צריך לקבל מהוריו (מגיל אפס, ובהמשך, בהתאם להתפתחות הגילית) שלושה מרכיבים: 1. אהבה; 2. כבוד; 3. חינוך לעצמאות; שבהינתנם בצורה הנכונה, הילד לא ירגיש כל צורך להתמרד בשום גיל (אגב: "מרד הנעורים", הוא המצאה של הורים שזורקים את האשמה על גיל הילדים ולא על עצמם). כדי לא להכנס במסגרת תגובה זאת לעומקם של דברים, אתיחס למשפט אחד שההורים אמרו לכותבת המאמר: "אבל מה אנחנו יכולים לעשות? היא לא מקשיבה". השאלה שהיועצת היתה צריכה לשאול, ולא שאלה (וכאן הפיספוס..) היא: "ואתם, מקשיבים לה????". אמירה נוספת של האם, "עברה מעל ראשה" של היועצת. "היא פשוט חסרת כבוד...היא מתפרצת בכעס ואומרת לנו דברים איומים" . השאלה שהיתה צריכה להשאל ע"י היועצת, ולא נשאלה: "האם אתם נוהגים לכבד אותה?" יש להטיל את האחריות להתנהגות הילדים (לפחות כשהם עדיין צעירים), על הוריהם, אולם, (מנסיוני) , רוב היועצים/ות לא נוהגים כך, אחרת ההורים ימלטו על נפשם ולא יחזרו.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub