כשילדיי היו קטנים, לא יכולתי לחכות שהם ילכו לישון. אופס, זה לא יצא טוב! אנסה שוב... כשילדיי היו קטנים, נהניתי מכל רגע בימים העמוסים שלנו יחד. התקשיתי להיפרד מהם, ובצער רב הקראתי להם את הסיפור האחרון, אמרנו 'קריאת שמע' וכיביתי את האור.

אבל היו לי גם תוכניות משלי לערב – לא משהו מדי מרגש, אבל בכל זאת תוכניות. פרויקטים ושיחות טלפון שנדחו, ציפיות לבילוי בוגר עם חברותיי או בעלי, תקווה לקרוא קצת בשקט.

לעתים קרובות, ברגע שהייתי מתארגנת לאחת מהפעילויות הנ"ל, הייתי שומעת את קולן המסגיר של כפות רגליים קטנות, וקול קטן ומתחנן: "אני פוחד. את יכולה לבוא לשכב על ידי?"

תגובתי הראשונה הייתה תסכול. כל תוכניותי התנפצו בבת אחת. אולם לאחר מספר לילות כאלה, הבנתי שהבעיה לא הייתה המצב, אלא הגישה והציפיות שלי.

כל עוד האמנתי שהלילה אמור להיות "הזמן שלי", נגזרו עליי כעס ותסכול מכל הפרעה

כל עוד האמנתי שהלילה אמור להיות "הזמן שלי", נגזרו עליי כעס ותסכול מכל הפרעה. אולם ברגע שקיבלתי את העובדה שהלילות למעשה אינם הזמן האישי שלי, שילדיי עדיין זקוקים לי, ושאם אדחה את המשימות עד לערב, רוב הסיכויים שהן לא יתבצעו – אז, התסכול שלי נעלם (ברובו). נדרש לי זמן מה כדי ללמוד ולהפנים את השיעור הזה, אולם ברגע שהצלחתי להפנים אותו, הבנתי שאני יכולה ליישם אותו במצבים רבים.

הסוד הוא להציב ציפיות מציאותיות. לא ציפיות נמוכות, ציפיות מציאותיות.

אם אני מצפה מביתי המלא והתוסס, שרק מדי פעם מגיעה אליו עוזרת בית, להיראות כמו ביתה הריק יחסית של חברתי, עם עוזרת שמגיעה לשם כל יום – אני אהיה מתוסכלת. ובעצם, לא רק מתוסכלת. אני אבלה חלק ניכר מזמני בניקיון – רק כדי לגלות שאני אף פעם לא מצליחה לעמוד בקצב.

קרוב לוודאי שארים את קולי לטונים לא נעימים, כשאנסה לשדל את ילדיי לעזור לי לעמוד בסטנדרטים האלה.

ובשורה התחתונה: הבית הזה לא יהיה המקום הכי נעים בעולם.

אפשרות אחרת היא להכיר בכך שמחירו של בית תוסס, יכול להיות קצת יותר אבק (אוקיי, הרבה יותר אבק) וכמה ספרים שאינם מונחים במקומם.

פשוט הייתי צריכה לשנות את הציפיות שלי.

קביעת סדרי עדיפויות

לעתים קרובות, אנשים מגיעים אליי עם סיפורים מימי ילדותם, כפי שהם היו באמת, או כפי שהם מדמיינים אותם. "תמיד שמעתי בקול ההורים שלי. מעולם לא העליתי בדעתי להמרות את פיהם". "אצלנו, מילה של אבא הייתה חוק! ישבנו בשקט כל הארוחה וענינו רק כשפנו אלינו. אף פעם לא קמנו מהשולחן בלי לבקש רשות".

המסר שעומד מאחורי כל זה הוא מוטיב פופולארי למדי בימינו: "הילדים של היום..." – כלומר, למה הילדים שלי לא מתנהגים כמו שאני התנהגתי? (או ליתר דיוק כמו שאני חושבת שהתנהגתי!).

אני זוכרת ששמעתי תלונות כאלה עוד בימי ילדותי, לכן אני משוכנעת שההורים תמיד חשבו כך על ילדיהם. בנוסף, לא נראה לי שזיכרונותיהן של חברותי מדויקים לחלוטין. אבל זה באמת לא משנה. שוב אנחנו נופלים קרבן לציפיות בלתי מציאותיות. הילדים של היום לא יושבים בשקט ליד השולחן בארוחת הערב ומחכים שיפנו אליהם – והאם אנו באמת רוצים שכך הם יתנהגו? יש להשתמש בסמכות בצורה חסכנית. את הכבוד יש להרוויח, ולא רק מתוקף היותנו הורים. אם אנו מצפים לציות מוחלט לכל משאלה שלנו, נהיה מתוסכלים ומאוכזבים. בואו נשאף למערכת יחסים בריאה, עם שיתוף פעולה ואכפתיות הדדיים.

סדרי העדיפויות של ילדינו שונים משלנו. ייתכן שהם בכלל לא מודעים לבלגן שהם מותירים אחריהם, לעוצמת הקול של המוסיקה שלהם, ולאי הנעימות שגורם עודף השקיעות שלהם במסך המחשב או הטלפון שלהם. הם בהחלט אינם מודעים לעובדה שגם להוריהם יש צרכים – חוץ מהצורך לטפל בהם (אנחנו צריכים להזכיר להם את העובדה החשובה הזאת מידי פעם!). ייתכן שעלינו לדון עמם על כמה מהתנהגויות אלה – אבל רק לאחר שנבין שהן נורמטיביות. רק לאחר שנכיר במגבלות הסמכות שלנו. רק לאחר שנתאים את הציפיות שלנו למציאות המבולגנת (מכל צד שנסתכל על זה) של חיים עם ילדים, ונפסיק לחלום על איזה חזון מדומיין.

אנו מגדלים בני אדם אמיתיים ומורכבים, ולא מלבישים בובות ומשחקים באבא ואמא. ולמען כולם – טוב שנתאים את ציפיותינו למציאות הזאת.