לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מה יהיה איתך!

מה יהיה איתך!

אמפתיה והזדהות, זו דרך פשוטה להגיע אל ילדיכם.

מאת

"הבן שלי מתקשה לעמוד במטלות הלימודיות. הוא אומר שהוא טיפש, אני אומרת לו שהוא לא, והוא רק מתעצבן עלי. כל מה שאני אומרת לו גורם לו לגלגל עיניים ולהסתלק בכעס"; "בשביל הבת שלי, כל דבר הוא אסון: השיער שלה, החברות שלה, הציונים שלה. איך מלמדים אותם להבין מה חשוב בחיים?"

רבי ישראל מסלנט, מגדולי הרבנים שחי לפני כמאתיים שנה, מסביר שילד מצטער כאשר סירת הצעצוע שלו נשברת, לא פחות מסוחר ששומע שספינתו שקעה למצולות עם כל המלאי והסחורה שלו. ילדים ובני נוער מצטערים מאוד מהקשיים בעולמם. למרות שבעינינו זה נראה עניין שולי (זוהי רק סירת צעצוע, זה רק ציון אחד, זה רק יום שהשיער נראה לא משהו), אולם אותם זה ממש אוכל. אין להם את היכולת להתעלות מעבר לקשיים הקטנים (לכאורה) שלהם. מרוב עצים הם לא מסוגלים לראות את היער.

זאת הנקודה בה אנו צריכים לפעול, כדי לעזור להם לראות את התמונה השלמה.

איך?

עלינו להיכנס לרגע לעולמם של הילדים, ולראות את המצב כמו שהם רואים אותו. אנחנו צריכים להשתמש באמפתיה, הזדהות, משום שרק אם נצליח להרגיש באמת את הקשיים שלהם, נוכל לעזור לילדים שלנו להתעלות מעליהם, ולנסות לחשוב על פתרונות.

אולי איננו שמים לכך לב, אולם בתור הורים, אנחנו הרבה פעמים מתעלמים מרגשותיהם של ילדינו במקום להקשיב להם.

הרבה פעמים כשילד אומר: "חם לי", אנחנו עונים לו: "דווקא קר כאן – אל תוריד את הסוודר". ילדה אומרת "אני שונאת את השיער שלי", ואמא שלה עונה לה (מתוך כוונה טובה כמובן): "השיער שלך ממש מקסים ". כשילד מתקשה בשיעורי הבית ואומר: "אני גרוע בחשבון!", הורה אוהב יענה לו: "לא, אתה מאוד חכם!" כל האמירות האלה ממחישות כיצד ההורים מכחישים בלי כוונה את רגשותיהם של ילדיהם.

הכחשת רגשות יכולה להתבטא בדרך קשה ומזלזלת: "אתה לא צריך אייפד, זה יותר מידי יקר". אולם היא יכולה לבוא גם בדרך נעמה, מתוך הכוונות הטובות ביותר: "יש לך המון חברים ואתה לומד כל כך הרבה, לא יהיה לך זמן בשביל אייפד!" או להיות שיעור מוסר שלא בזמנו: "אייפדים נועדו לאנשים ששקועים בעצמם, והאוזניות עלולות לפגוע בשמיעה שלך!"

אולם בכל דרך שנגיש את זה, זו עדיין הכחשת רגשות שמעוררת כעס ותסכול, וסוגרת את ערוצי התקשורת. התוצאה הסופית? גלגולי עיניים, קטיעת שיחות, כעסים וצעקות.

חשבו על הפעם האחרונה שהיה לכם יום קשה וסיפרתם על זה לידיד שענה: "לא! הוא בטח לא היה עד כדי כך קשה", או: "אתה סתם עושה פיל מכל זבוב". מה שהיינו צריכים זה אמפתיה, לא התפלספות, עצה או הכחשה של רגשותינו. גם הילדים שלנו צריכים שיבינו אותם ולא שיסבירו להם שהם טועים.

עצות קטנות לשדר הזדהות

להלן ארבע טכניקות מעולות שילמדו אותנו כיצד לשדר הזדהות. תוכלו להשתמש בהן בכל מערכת יחסים שהיא.

  1. הקשיבו במלוא תשומת הלב (אי אפשר לעשות כאילו) וצרו קשר עין. הגיבו מידי פעם בקולות שמעידים על הקשבה, כמו הערות קצרות בסגנון 'באמת' 'וואו'. אל תפריעו להם כל עוד הם מדברים; תנו להם להוציא את הכל.

  2. תנו שם לרגשותיהם: "אתה נשמע כל כך מתוסכל/ מוטרד/ עייף/ מתבייש..." או, "זה נורא מעליב". זה נקרא 'שיקוף', וזה נותן למדבר תחושה שבאמת מבינים אותו...

  3. בטאו במלים את הפנטזיות שלהם: "היית רוצה את כל הצעצועים שיש בחנות הצעצועים!", "היית רוצה שיהיו חמישה ימי חופש בשבוע!"

  4. השתמשו במלים אמפתיות כמו "באמת עצוב", או "חבל" ושאלו, "מה אתה מתכוון לעשות?"

מיומנויות אלה ילמדו אתכם להאזין, ויספקו לילדיכם כלים בהם יוכלו לתאר את המציאות הפנימית שלהם ואת הרגשות העזים שהם חווים.

כשילד מתקשה בהכנת שיעורי הבית, אנחנו יכולים לשיים תחילה את רגשותיו: "אתה נשמע מתוסכל. העבודה הזאת באמת קשה לך", לבטא את החלומות והפנטזיות שלו: "היית רוצה שילך לך יותר בקלות במקצוע הזה", לגלות אמפתיה ולשאול אותו מה הוא יעשה: "זה קשה. מה אתה חושב לעשות"? יכול מאוד להיות שהוא בעצמו יעלה פתרון יעיל: "אולי אני אבקש מחבר לעזור לי, הוא יודע טוב את החומר."

כשמתחילים להשתמש בכלים האלה, מרגישים קצת מוזר. אולם כשמתרגלים אליהם, רואים כיצד מאבקי הכוח היומיים עם ילדיכם מתפוגגים. תופתעו לגלות עד כמה הילדים לוקחים אחריות על ההתנהגות שלהם, ומסוגלים לרכוש את דפוס החשיבה שהם מסוגלים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם.

 

18/5/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub