בסיומה של הרצאה בנושא שלום בית, שאלתי את הקהל אם יש להם הערות או שאלות. יד הונפה למעלה מאחור. זאת הייתה נערה צעירה, שבאה לעזור לארגן את החדר לקראת ההרצאה.

"כל מה שאמרת הלילה נכון", היא אמרה. "במיוחד מה שאמרת לגבי מריבות. חבל שההורים שלי לא נמצאים פה כדי לשמוע את מה שאת אומרת. כל כך מפריע לי, ולפעמים אפילו מפחיד אותי, כשיש את כל הוויכוחים האלה בבית. הלוואי שהייתי יכולה לומר את זה להורים שלי. אז כל מי שיושב כאן הלילה, בבקשה קחו את המסר הזה הביתה."

אני מנסה, אם כן, למלא את משאלתה של אותה נערה, ואולי גם הוריה יקראו את המאמר הזה. יש יותר מדי ילדים שאינם מסוגלים לבטא את עצמם, אבל מקווים בסתר לבם שהוריהם יצליחו להבין את המסר.

1. הפסיקו לריב לידנו

המשפחה שלנו בצרות. מאחורי המסכה החברתית שאנחנו עוטים על עצמנו, אנחנו מנותקים זה מזה. בכל פעם שאתם רבים זה גורם לנו להרגיש פגיעים. אנחנו יודעים שלא הגיוני שבני אדם תמיד יסתדרו ביניהם, אבל מדוע אינכם יכולים לא להסכים זה עם זה בצורה מכובדת? למה אינכם יכולים לנהל את שיחותכם בצורה פרטית ונאותה? למה אתם חייבים להילחם לידינו? לא משנה אם זו מלחמה קרה או ויכוחים מרים, שניהם שוחקים אותנו וגורמים לנו להרגיש שהבית שלנו אינו חוף מבטחים. אנחנו לא רוצים לחיות בשדה קרב. נתחיל לחפש לעצמנו מקומות ואנשים אחרים להיות איתם. נחפש אחר נתיב בריחה.

2. אל תתווכחו עלינו

הרבה פעמים אתם מתווכחים על אופן ההורות של ההורה השני. את מאשימה את אבא שהוא לא יודע איך לעשות דברים בצורה הנכונה. אתה מאשים את אמא שהיא לא מציבה לנו גבולות. אתם מתנהגים כאילו שאנחנו עול. כשאנחנו רואים אתכם רבים בגללנו, אנחנו מרגישים אחריות על הוויכוחים שלכם. אנחנו חושבים שאתם לא יכולים להסתדר באשמתנו. אנחנו מוצאים את עצמנו עם רגשות אשמה ומנסים להפסיק לגרום לכם לריב ומתאמצים לעזור לכם למצוא פתרון. "אל תדאגי", אנחנו אומרים, ומנסים למחות את דמעותיה של אמא. "זה בסדר, אבא", אנחנו אומרים באומץ, כשמשהו לא יוצא כמו שצריך. אנחנו פשוט רוצים לחיות בשלום.

3. אל תשתמשו בנו ככלי משחק

אל תפסיקו לתקשר זה עם זה ותצפו מאתנו להעביר מסרים מזה לזה. "תגידי לאבא שאני יוצאת", כשאבא עומד ממש לפנייך, או "תגידו לאמא שאני לא רעב עכשיו", כשהיא יושבת אתך ליד אותו שולחן. זה מאפיל ומסבך את החיים שלנו. כיצד נוכל לצפות אי פעם ללמוד כיצד לתקשר עם בני הזוג שלנו אם הדוגמא שלנו היא התקשורת הלקויה בין שניכם? אנחנו הילדים שלכם, לא כלי שחמט שמנוצלים עד שתגיעו לרגע בו תוכלו להכריז על 'מט'.

4. אל תחתרו זה תחת זה

כשאנחנו שואלים את אמא אם אנחנו יכולים ללכת לישון אצל חברים והיא אומרת "לא, לא בימים שיש בית ספר ", ואז אנחנו רצים אל אבא והוא אומר, "כן, מה הבעיה?" אנחנו מריחים חולשה. אנחנו רואים שאתם לא מתואמים ואנחנו יודעים שאנחנו יכולים לתמרן אתכם. אולי זה נשמע משעשע, אבל היינו רוצים להאמין ששניכם עובדים יחד כיחידה איתנה אחת. אפילו אם לא מוצא חן בעינינו מה שאתם אומרים, אנחנו מרגישים כוח כשאתם מסכימים ואומרים את זה יחד. זה אומר שהמשפחה שלנו יציבה. אנחנו צריכים שתדברו בקול אחד. זה מסלק את הבלבול ולא מאפשר לנו להתחצף, משום שאתם ודאי יודעים, אמא ואבא, שחוצפה וחוסר כבוד מופיעים כשאתם לא מעריכים זה את דעותיו של זה. איך אנחנו יכולים לכבד אתכם, אם אתם לא מכבדים זה את זה? ומעבר לכך, בבית שמלא בחוסר כבוד יש אוויר מורעל.

למרות שלא תמיד קל לנו לחיות יחד כמשפחות, אנחנו יכולים להחליט לחיות על פי כללי כבוד מסוימים, אפילו כשאיננו מסכימים. לא משנה עד כמה אנחנו לחוצים או מוצפים, אנחנו חייבים לדעת בתוך ליבנו שקיבלנו ילדים יקרים כדי להשגיח עליהם ולדאוג להם. הם מתנות שערכן לא יסולא בפז. בואו נחליט לבנות בתים שבהם הם ירגישו מוגנים ואהובים. בואו נתעורר בכל בוקר ונשאל את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי לגדל את הדור הבא בהצלחה. ויום אחד נשמח לראות כיצד ילדינו בונים את ביתם, מתוך ידיעה שהראנו להם את הדרך הנכונה.