לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מריבות אינסופיות בין אחים

מריבות אינסופיות בין אחים

הצילו! בן השבע שלי כל הזמן רב עם אחותו!

מאת

יש לנו חמישה ילדים בגילאים שבין 8 לשנה וחצי. כולן בנות חוץ מהבן השני שלנו שהוא בן 7. נראה שמערכות היחסים ביניהם נורמאליות, עם התחרות הרגילה בין אחים על תשומת הלב – אך לא מעבר לכך.

אך המצב שונה לגמרי במערכת היחסים בין בן השבע שלנו לאחותו בת החמש שבאה אחריו. נראה שמציאותה מטרידה אותו באופן מוגזם, והוא כל הזמן פוגע בה באופן מילולי ואפילו מכה אותה. בפעמים הבודדות כשהם כן מסתדרים, המשחקים שלהם נוטים להיות פראיים במיוחד.

הוא לא כזה עם האחיות האחרות, שאיתן הוא משחק מאוד יפה. בכל מצב אחר הוא משחק בצורה נאה והוא ילד מאוד אחראי ורגיש.

איך אנחנו יכולים להתמודד עם כל זה. אנחנו רואים שככל שאנחנו אומרים לו לעזוב אותה לנפשה, הוא יותר עסוק בה. אנחנו כמעט יוצאים מדעתנו!
 

***

המשחק הפרוע בו אתם מבחינים לפעמים בין הבן ובת הבאה אחריו, הוא תיאור מצוין של תופעה בריאה בהחלט שנקראת סובלימציה. מהי סובלימציה?

ילדים, כמו מבוגרים, חווים טווח רחב של רגשות שניתנים לחלוקה לשתי קטגוריות בסיסיות: חיוביים ושליליים. רגשות חיוביים הם תחושות שמהנות אותנו וגורמות לנו להרגיש טוב, כמו חיבה, הערכה, גאווה, שמחה ואהבה. רגשות שליליים הם התחושות שאנחנו לא אוהבים ומנסים להימנע מהן, כמו עלבון, רוגז, כעס, קנאה, עצב ושנאה.

החיים והאינטראקציות היומיומיות שלנו עם בני אדם אחרים, מעוררים טווח רחב של רגשות חיוביים ושליליים. אנחנו לא יכולים לבחור להרגיש אך ורק רגשות חיוביים, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, ולכן אנחנו חייבים להתמודד עם רגשות שליליים באופן קבוע.

בדרך כלל כשאנחנו חווים רגשות שליליים, כמו כעס, אנחנו מרגישים דחף לפעול בדרך לא ראויה, ואולי לדוגמא, יתחשק לנו לשבור משהו. אבל חז"ל למדו אותנו ש"המשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת קה:).

אם מצד שני, האדם מתעל את הרגשות השליליים האלה להתנהגות מקובלת, הרגשות נפרקים בלי תוצאות שליליות. לזה קוראים סובלימציה. לדוגמא, אפשר לתעל את הרצון להשחית, לקיום מצווה כמו קריעה - כשהאבל קורע את בגדו כביטוי ראשון ומיידי לאבל.

המשחק הפרוע מהווה סובלימציה בריאה לקנאה, לרגשות התחרותיות ואפילו לשנאה של בנך כלפי אחותו

הרמב"ם כתב בפירושו למשנה (שבת יג) שמטרתה של מצוות הקריעה היא להרגיע את האבל וליישב את רגשותיו.

נחזור לילדייך. המשחק הפרוע שתיארת מהווה סובלימציה בריאה לקנאה, לרגשות התחרותיות ואפילו לשנאה של בנך כלפי אחותו. כשהוא פורק את רגשותיו בדרך זו, מתאפשר לו – לפחות באופן זמני – לרסן את עצמו מלהתקיף אותה באופן מילולי או גופני. התפקיד שלכם כאן הוא להבין עד כמה חשוב המשחק הבלתי מרוסן הזה, כדי לעזור לבנכם להתמודד עם רגשותיו העזים הנובעים מתחרות בין אחים.

כשהם לא מסתדרים, כפי הנראה ברוב הזמן, אתם חייבים להבין שהבן שלכם מרגיש מאוד מאוים מאחותו הקטנה ממנו. בת השמונה מבוגרת ממנו, וכפי הנראה גם גדולה ממנו, לכן היא נמצאת בקטגוריה שונה לחלוטין. בת השנה וחצי היא תינוקת ולכן אף היא לא מאיימת במיוחד על מקומו בסולם המעמדות הביתי. זה משאיר את בת החמש ואת זאת שמתחתיה. ומכיוון שבת החמש קרובה ביותר בגילה לבנכם, הוא סימן אותה בתור יריבתו הראשונה במעלה.

אל תנקטו צד

כשאתם "אומרים לו לעזוב אותה", אתם מניחים באופן טבעי שאתם הורים טובים שמגנים על הבת שלכם מאחיה הגדול המתעלל. כפי הנראה אינכם מבינים בדיוק מדוע ההגנה שלכם עליה מעוררת אותו להגביר את התקפותיו. למעשה, בכל פעם שאתם נחלצים לעזרתה, אתם זורעים את זרעי ההתנפלות הבאה.

באופן אוניברסלי, אצל כל ילד שיש לו אחים מתעורר ספק, איזה מהילדים אהוב יותר בעיני הוריו. ומכיוון שלהורים יש את הכוח למנוע או להעניק תשומת לב, חיבה וזכויות, השאיפה לעמוד בצד הטוב של ההורים ולהשיג יותר עמדות משתלמות, הופכת לעיסוקם האובססיבי של כל הילדים.

אם מתעורר קונפליקט – מה שקורה תמיד – בין כל זוג של אחים, תגובתם של ההורים הופכת לקריטית במיוחד. אם ההורים יעמדו לצד אחד מהילדים, יגוננו או יצדיקו אותו, אז הילד(ה) האחר יראה בזה הוכחה שמעמדו במשפחה כעת חלש יותר, פגיע יותר ובטוח נמוך יותר.

הדבר יעורר באופן אוטומטי שתי תגובות בילד הנזוף. ראשית, תתעורר בו תחושת משטמה מיידית כלפי האח שהועדף בהתערבות ההורית. 'אם לא הוא (היא)', הילד יחשוב לעצמו, 'אני לא הייתי מקבל את הגערה הלא נעימה הזאת מההורים. רק הוא עומד בדרכי למערכת יחסים חמה ואוהבת עם הוריי. אם הוא רק לא היה בתמונה, אז הכל היה נפלא'.

הימנעו ככל הניתן מלהתערב במריבות בין אחים

שנית, הילד שננזף על התקפת אחיו או אחותו ירגיש כעת פחות בטוח. 'האם ההורים שלי עדיין אוהבים אותי?', הוא תוהה, ולכן - כדי להרגיע את עצמו - הוא מוכרח לערוך מבחן שבו ההורים ייאלצו לבחור שוב בין אותם שני ילדים. 'אם ההורים שלי יהיו לטובתי', הוא חושב לעצמו, 'אז אני לא דחוי כמו שחשבתי'. ואז הילד מחפש הזדמנות נוספת לתקוף את אחיו (אחותו), ומעגל התוקפנות נמשך ומתעצם בדיוק כפי שתיארתם.

הפתרון לכל זה הוא להימנע מלהתערב במריבות בין ילדים ככל הניתן. פעמים רבות התנצלות של "מצטער/ת לא ראיתי מה בדיוק קרה", מספיקה. כשאתם מסרבים לקבל את עדותם של ילדיכם בתור עדות מוצקה, אתם יכולים לחלץ את עצמכם מהתפקיד הבלתי אפשרי שאימצתם לעצמכם, בעמידה בין שני ילדיכם. עם הזמן, אם תהיו עקביים עם הגישה הזאת, שלום הבית יחזור בסופו של דבר למעונכם.

*מובא ברשות מתוך Partners in Parenting מאת הרב מאיר ויקלר הוצאת ארטסקרול.

פורסם ב: 20/7/2013


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-6 דיונים

(6) אנונימי, 11/9/2013 08:28

התאוריה נהדרת. במבחן המציאות אי אפשר להתעלם כשאח אחד כל הזמן מחטיף

(5) שירה, 29/7/2013 11:43

לא תמיד נכון

שתי הגדולות שלי רבות על בסיס יום יומי - צעקות, הצקות וכו'. אני לא מתערבת ולא נוקטת עמדה אבל עולם כמנהגו נוהג. הן ממשיכות עם ההתנהגות שלהן.

(4) הורה, 29/7/2013 05:30

ומה עם חובתנו כהורים למנוע התעללות וסכנה פיזית?

ההסבר הפסיכולוגי יפה ומתאים. אבל הפתרון בסוף לא מעשי. כשמדובר בילד ובבת קטנה ממנו, גם בלי כוונה הוא יכול לפגוע בה פגיעה ממשית, איך אפשר לתת את הפתרון האולטימטיבי להתעלם? ואם היא תֿסבול מפגיעה קבועה (פיזית או נפשית) עלינו תהיה האחריות. הייתי רוצה לשמוע פתרון מקיף יותר. אשמח לקרוא מאמרים נוספים בנושא

(3) אנונימי, 24/7/2013 19:26

מריבות בין אחים

קשה מאד לשמור על מידה של נטראליות ולא להתערב, בעיקר שילדך הבכור מכה פיזית את ילדך הקטן יותר. צריך לעקור את האלימות, ולן צריכה להיות, לדעתי, סנקצה הולמת.

(2) שרי, 24/7/2013 12:54

אפשר לא להגיב בתוך המסגרת

מריבות בין אחים ואחיות יכולות להיות כואבות מאוד, פעמים הכאב של השנאה והרדיפה יכול ללוות את הילד שנים ארוכות לאחר מכן. הורים יכולים לנקוט בגישה לא מתערבת כל עוד הדברים לא יצאו מהמסגרת, כך למשל, אם המסגרת בבית היא שאין אלימות פיזית, האמא יכולה להתערב כאשר אחד מהילדים יוא מהמסגרת, ואפילו מבלי לשמוע את פרטי המעשה, בלי לשפוט מי צודק ומי לא צודק, אפשר לנקוט בענישה כלפי המרביץ, לא בגלל שהוא לא צודק במריבה שלו אם אחיו, אלא בגלל שהוא עשה מעשה שאסור לו לעשות, באופן זה הילד המרביץ יילמד, שעליו להתמודד לבד עם תוצאות המריבה שלו, זאת כל עוד הוא לא מרים יד, ברגע שהוא מרים יד, אמא מתערבת ומענישה אותו אפילו בלי להקשיב לכל מה שקרה, התנהלות זו יכולה להקל על הילד הקטן שזוכה להגנה מינימלית, וגם מאפשרת להורים לפעול באופן בריא ולמנוע מעצמם את הכאב בלראות ילד מכה ילד אחר.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub