לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




השתתפות ילדים בלוויה

השתתפות ילדים בלוויה

האם טעיתי כשהבאתי את בתי בת ה-10 ללוויה של סבא שלה?

מאת

בשבוע שעבר נפטר חמי. בת ה-10 שלנו ביקשה להשתתף בלוויה, ובעלי ואני לא ידענו מה לעשות.

מצד אחד, בתנו הייתה קרובה מאוד לסבה, ובקרה אותו לפחות פעם בשבוע. מכיוון שגרנו במרחק בתים ספורים מביתו, היא הייתה הולכת לשם הרבה פעמים לבדה רק כדי לומר לו שלום.

חמי אושפז חודשיים לפני פטירתו, ומאז לא היה לה אתו קשר, למרות שהיא ביקשה שוב ושוב לבקר אותו. בית החולים לא הרשה לילדים להיכנס למחלקה בה הוא היה מאושפז, והוא היה חלש מכדי לדבר איתה בטלפון, כך שנראה לנו בסדר להרשות לה להצטרף ללוויה.

מצד שני, היא מעולם לא ראתה קודם לוויה, ולא ידענו אם היא מסוגלת להתמודד עם זה. לא היה לנו את מי לשאול והיינו חייבים להחליט במהירות. ביחס אמביוולנטי ברור, החלטנו בסופו של דבר להרשות לה להשתתף.

שלושה ימים אחר כך, כשהייתי במטבח של חמי והכנתי ארוחת צהריים לאבלים, אחת מגיסותיי נכנסה ונזפה בי על שהבאתי את בתי. "אין מקום לילדים בלוויה", היא אמרה. "את אמורה לדעת את זה בעצמך. זה עלול לגרום לה לטראומה. המעשה שלך היה פשוט חסר אחריות."

עכשיו אני לא בטוחה שהחלטנו נכון. למרות שנראה שהבת שלנו התמודדה בהצלחה עם כל הנושא, הייתי רוצה מאוד לשמוע את דעתך לגבי שיתוף ילדים בלוויות. האם אתה מסכים עם גיסתי שהיינו חסרי אחריות? מה הייתה ממליץ אילו היינו מתייעצים איתך?

***

אני מאמין שנהגתם נכון. אל תניחי לביקורת הלא מוצדקת של אחרים לפגוע בביטחון שלך.

למען אחרים שעלולים למצוא את עצמם, ה' ירחם, במצב קשה דומה, הניחו לי לשתף אתכם בקווים המנחים הבאים שבעזרתם בחנתי את החלטתכם.

רמת הבגרות האישית משתנה מילד לילד. שאלו כל מורה ביסודי או רב, והם יאשרו את עובדת החיים הזאת. יש ילדים שאינם בוגרים, המתנהגים בצורה שמתאימה יותר לילדים קטנים מהם בגילם הכרונולוגי. ילדים אחרים, לעומת זאת, מגלים בגרות רגשית רבה יותר מאשר ילדים מבוגרים מהם בהרבה.

גורם ההחלטה אינו צריך להיות גילו הכרונולוגי של הילד, אלא בגרותו הרגשית

כשאנחנו באים לבחון אם ילד כבר "גדול מספיק" לכל עניין שהוא או שמא עדיין לא, גורם ההחלטה אינו צריך להיות גילו הכרונולוגי של הילד, אלא בגרותו הרגשית.

לכן, כשאנחנו צריכים להחליט אם להתיר לילד להשתתף בלוויה או לא, אין לכך מגבלת גיל או סף מעבר מוחלט. ההחלטה צריכה להיות מבוססת על הערכה אישית של המוטיבציה ויכולת ההתמודדות של אותו הילד.

לגבי המוטיבציה, השאלה שעלינו לשאול תמיד היא "של מי הרצון שילד זה ישתתף בלוויה?" אם קרוביו של הילד רוצים שהוא יגיע, זאת אינה סיבה מוצדקת. צרכיו של הילד אמורים לעלות תמיד על רצונותיו של המבוגר.

במקרה שלכם, בתכם היא זו שרצתה להשתתף בהלווייתו של סבה, ונראה שהיו לרצונה זה סיבות טובות. מכיוון שנאסר עליה לבקרו בימי מחלתו האחרונה, השתתפותה בלוויה עשויה לסייע לה לסגור את מערכת היחסים האוהבת שהייתה לה עם אדם חשוב זה בחייה.

מיומנויות ההתמודדות הן דבר שקשה יותר לאמוד. כדי לעשות זאת היטב, עלינו לקחת בחשבון כיצד הילד התמודד עם חוויות מלחיצות אחרות בעבר. האם הילד הזה מתחמק מכל דבר שעלול להיות מפחיד, לא נעים או אפילו מגעיל? אם כן, ילד זה עדיין אינו מוכן להשתתף בלוויה הראשונה שלו.

מצד שני, אם הילד הזה גילה יכולת לשמור על יציבותו הנפשית במצבים בעלי פוטנציאל מלחיץ, אז נראה שהוא יכול להתמודד עם הניסיון של השתתפות בלוויה.

במקרה שלך, העובדה שבתך בקשה לראות את סבה בבית החולים, מעידה שהיא לא כל כך רגישה עד כדי חשש מביקור בבית החולים, ולכן היא כבר הפגינה רמה גבוהה יותר של בגרות.

יתכן ששיטת הבחינה הטובה ביותר של רמת הבשלות הרגשית ויכולת ההתמודדות של הילד הן לתאר בפרוטרוט מה בדיוק קורה בלוויה. אל תעדנו את התיאורים בשבילו, ואל תחמירו אותם. פשוט תארו להם את מה שהם עשויים לראות ולשמוע. אמרו להם שאנשים יבכו, חלקם מתוך חוסר שליטה. אמרו להם כמה זמן זה ייקח, ואמרו להם שהם יהיו רשאים לעזוב בכל רגע, אם הם מרגישים שזה יותר מדי בשבילם.

אחרי שאתם מוסרים להם את המידע המכוון הזה, שאלו אותם אם זה מה שהם חשבו שאמור לקרות בלוויה, והאם הם עדיין רוצים להשתתף. אם התשובה היא "כן", ואם הם התמודדו היטב בעבר עם מצבים שעלולים לעורר לחץ, אז עליכם לאפשר לילד להגיע ללווייתו של אדם קרוב.

בחזרה לשאלתך המקורית, אני מאמין שנהגתם כשורה ובאחריות בכך שאפשרתם לבתכם להגיע ללווייתו של חמיך. הטעות היחידה שעשית הייתה כשהנחת לביקורת השגויה של גיסתך לחתור תחת אמונך בשיפוט הבריא שלך.

ממכתבך אין אפשרות לדעת אם גיסתך הייתה בתו של הנפטר, כלה או שהיא קשורה אליך מצידה השני של המשפחה. אם היא בתו, ולכן אחת מהאבלים, יתכן שצריך לראות את תגובתה כלפיך לאור הצער והאבדן שלה. אם היא לא הייתה אחת האבלים אלא גיסה כמוך, תמהתני כיצד היא התייחסה לבעיית ההשתתפות בלוויה עם ילדיה שלה. האם היא לא הרשתה להם להשתתף ואחר כך התחרטה על החלטתה? האם יש לה רגשות אשמה וצורך לתקוף אותך כדי לגרום לעצמה להרגיש טוב יותר? אולי נראה לה כאילו החלטתך חושפת בדרך כלשהי את אישיותה האמיתית?

לא משנה מה היו המניעים של גיסתך, את היית יכולה לענות לה בדרך לא מתעמתת. למשל, היית יכולה לומר, "אני מאמינה שההורים צריכים להחליט באופן ספציפי לכל מקרה מהי טובתו האמיתית של כל ילד. בעלי ואני שקלנו בצורה זהירה את העניין והחלטנו להרשות לה להשתתף בלוויה. אילו היית משתתפת בשיחה שלנו, אני בטוחה שגם את היית מסכימה שאכן פעלנו באחריות."

*מובא מתוך " Partners in Parenting" מאת ד"ר מאיר ויקלר, הוצאת ארטסקרול.

9/3/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) ירון נחום, 15/3/2013 19:38

ילדים והלוויות

אנחנו מתגוררים בשנים האחרונות בארה״ב עם ארבעת ילדינו. כשדודתה של אישתי נפתרה בגיל 108 החלטנו להביא את ארבעת ילדינו איתנו בגילאים 8 ומטה להלווייתה. היה מאוד חשוב לנו לכלול אותם גם מפאת קרבתה של אישתי לדודתה המנוחה ובגלל שהילדים הכירו אותה. לקטנים היה קשה לשמור על השקט לכל אורך הטקס והגדולים יחסית התנהגו למופת. אני מסכים שכל מקרה לגופו ותגובתם של אנשים משתנה בשל סיבות שונות. אני זוכר שחלק מהאנשים הביט בתמיהה בעובדה שילדים קטנים נוכחים בהלוויה. לא הרבה אחרי בן משפחה של אישתי נפגע קשה בתאונת דרכים ולקחנו את הילדים לבקר אותו בהליך השיקום שלו. לאחר פטירתו שוב מצאנו עצמינו במעמד משפחתי, בהלוויה נוספת שהפתיעה לרוע המזל בשל כשל טכני. הילדים מאוד נקשרו אליו בביקור, שיחקו והצטלמו איתו. בהלוויה הפעם בני הגדול וביתי הצטרפו לכיסוי הארון בעפר, ראה הקטן ועשה גם כן. הורים בוחרים גישות שונות ואנחנו בחרנו לכלול אותם. אני זוכר שגם הוריה של אישתי חשבו שאולי עדיף שלא אבל לא מנעו מאיתנו. לאחר מכן דיברנו איתם על החוויה שהם עברו והיה מאוד מעניין להקשיב לתגובות שלהם על המוות. יש בזה פן חינוכי ואני מסכים שכל ילד מגיב בצורה שונה. כשהקטנים הרעישו במהלך התפילה נאלצתי להרחיק אותם, כשנרגענו הם הורשו לחזור. אימי נפתרה לפני שנתיים וחצי, במהלך ההלוויה והשבעה הרגשתי צורך עצום לתעד בתמונות. המון אנשים הביטו בי בתמיהה איך זה יתכן שבנה של המנוחה....במהלך השבעה אחד המשתתפים נזף בי על כך שאני מחלל את כבודה של אימי המנוחה בכך שאני קם לחבק את חברי שהגיעו מכל קצוות הארץ לנחמני. הוא זעם על כך שהראתי תמונות של אימי במחשב הנייד שלי למנחמים. הייתי מאוד מופתע מההתנפלות שלו עלי אך בחרתי לא להגיב. הוא הגיע בכל ערב להנחות את התפילות ואף נתן דרשה פעם אחת. הבנתי שבהתנהגותי אני די מזעזע אותו ולכן לא הגבתי, אעפ״י שחשתי שאם פעלתי בצורה שצרמה לו הוא יכל לקחת אותי לצד לדבר איתי את שעל ליבו ולא להלבין פני ברבים. ידעתי שהפתיחות שלי חורגת מעט בשביל הקהל החרדי שנכח אך עדיין חשתי שאין במעשיי מאומה. הם נעשו לפני או אחרי התפילה ובטח שלא במהלך ההלוויה של אימי. כשחזרתי הראתי לילדי את התיעוד מהאורחים שהגיעו להלוויה ובכל יום בשבעה. באזכרת השנה עלינו כולנו לקברה של אימי ז״ל, הפעם ילדי נכחו בתפילה וזכו להניח אבנים על קבר סבתם ת.נ.צ.ב.ה

(3) הלה, 10/3/2013 18:00

גם אני צריכה הייתי להחליט

לפני כארבע-עשרה שנים, נהרגה אחותי הצעירה בתאונת דרכים. ילדי, אז ילדי גן ומטה, השתתפו בלוויה משני טעמים. האחד, המחשבה על דודה רווקה, שהיתה חלק חשוב מחייהם ונעלמה מהם באחת. לי חשוב היה להסביר להם בדרך כל-שהי, שהדודה לא תחזור. השני, אנוכי - לא היה לי עם מי להשאירם. לא התכוונתי להביאם אל החלק שבו קוברים את המתה ממש, אלא, רק לחלק שבו מתחילים להובילה אל חלקת הקבר שלה. לשמחתי, לעזרתי באה האשה של סבי "(שאיננה סבתי). היא לקחה את הילדים, ברגע שההלויה יצאה אל חלקת הקבר, וישבה איתם. אין לי מושג מה עשתה איתם, אך בודאי שהיא ידעה שהיא מאפשרת לי לקחת חלק בלויתה של אחותי. הילדים בקשו לשוב לבקר בקבר, בכל הזדמנות שבה באנו לבקר את הסבים שלהם. להניח פרחים, ולבטא את געגועיהם במילים ובמעשים. השתדלתי שלא להביאם אל החלקים הקשים, אך בהחלט לתת להם אפשרות להפרד מדודתם האהובה. הדבר ער להם מאד בתהליך ההשלמה. גם לי הדבר עזר, כי הם שתפו אותי בשאלות ובמחשבות. אני שתפתי אותם, והם שתפו אותי. שמרנו על שיח פתוח מכל סוג שהוא - דבר ששייך לדרכנו המשפחתית בכלל, ולעזרה הדדית בתוכה בפרט.

(2) מיה, 10/3/2013 17:45

שני בני באו ללוית אבי ז"ל

הגדול היה בן 10 וחצי, הקטן בן 7 וחצי ושניהם רצו להשתתף. אמנם הנסיבות לא היו דומות משום שאנחנו חיים בחו"ל וואת אבי הם פגשו פעם-םעמיים בשנה, אבל למרות זאת הקשר עם הסבא היה חם, חיובי ואוהב. הילדים הגיעו איתנו לארץ עם דבר היוודעות פטירתו וביקשו לבוא ולהיפרד מסבא, ללות אותו בדרכן האחרונה. לאורך כל טקס ההלויה הם היו צמודים אלי ואני הסברתי להם בכל רגע ורגע מה נעשה ומתרחש ולמה. אני מאמינה שההבנה מרחיקה חששות ופחדים ונותנת כלים להתמודד עם מתבים רגשיים מסוג זה. לבני הגדול היתה, מן הסתם, יותר מוכנות ועצם ההשתתפות בהלוויה איפשר לו להביע את העצב, לתת לגיטימציה, להביע את אהבתו לסב על ידי הנחת פרחים וחילופי מילים בינו לבין עצמו. הצעיר, חווה באופן שונה את ההלויה ומטבען הוא יותר מופנם. לאחר הלוויה שוחחתי עימם ולדעתם היה נכון שיבואו להלוויה. לאחר ההלוויה, בני הגדול אף צייר את רשמיו. לקימה מהשבעה רק הגדול רצה לבוא ואילו הצעיר העדיף שלא ורצונותיהם כובדו בהתאם. ההחלטה אם ילדים משתתפים בהלוויה אינה מעניינו של אף אחד מלבד ההורים. המשיכי ללכת עם התחושות. אין טובה ממך לדעת מה טוב לילדיך. שלא תדעו עוד צער.

(1) שושנה, 10/3/2013 12:37

התנסות דומה

כשחמותי נפטרה בני בן ה11 ביקש להשתתף בהלוויה .הסברנו לו שיכול להיות לו קשה ולא נעים ואעפכ הוא עמד בתוקף על זכותו להשתתף ואיפשרנו לו. בפועל כשהגיעה האלונקה עם הנפטרת הוא לא יכל לעמוד בזה למזלי גיסתי שמה לב והרחיקה אותו.מאותו רגע עד סוף הלויה היא שמרה אותו במקום שממנו הוא לא יכל לראות. במבט לאחור רצונו של הילד נחשב אבל ממקומו כילד עם כל ההסברים הוא לא ממש יכול להעריך את הסיטואציה. אם מביאים ילד צריך להיות עם האצבע על הדופק לאורך כל הארוע וחשוב שיהיה שם מי שיעשה זאת עבורך, כי את צריכה להיות שם גם בשביל בן זוגך שזה עתה התייתם וזקוק לך.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub