כל ילד, לאורך כל חייו, היה רוצה שיגידו לו "מה הייתי עושה בלעדיך?". כל ילד היה רוצה להשתייך, להרגיש שייך למשפחה ולעולם לתוכו נולד. בשנים הראשונות הדבר בא לידי ביטוי בתחושת שייכות להוריו ולמשפחתו המיידית, אחר כך לחבריו ובהמשך חייו בשייכות לעמו ומולדתו.

להרגיש שייך זה להרגיש שמקבלים אותי כפי שאני, בלי ביקורת ובלי תנאים. להרגיש שמאפשרים לי להשתלב תוך עידוד הערכה והכרה במאמצים שאני עושה ולא רק אם אני "ילד טוב" שמקשיב להוריי או תלמיד מצטיין. להרגיש שאני בעל משמעות, שאני תורם ומועיל. הדברים נכונים כמובן לילדים ולמבוגרים כאחד. האדם הוא יצור חברתי שמניע גדול לרצונותיו ומעשיו הוא השאיפה להשתייך.

כיצד, אם כן, בתור הורים ניתן מענה לצורך הבסיסי הטבוע בכל ילד, ונאפשר להם להרגיש שייכים?

הדרך הראשונה: לשתף

אנחנו משתפים בחיינו אנשים שיקרים לנו. כשהורה משתף את הילד שלו הוא אומר לו בדיוק את זה: אתה יקר לליבי, אני אוהב אותך ולכן נעים וטוב לי לשתף אותך בחוויותיי האישיות.

ניתן לשתף מגיל צעיר מאד ונושאי השיתוף יהיו בהתאם. בגיל צעיר אפשר לשתף בדברים כמו: "פגשתי חבר...", "ראיתי הצגה מעניינת" ובגיל מאוחר יותר אפשר לשתף גם אירועים מורכבים יותר כמו סיפורים ממקום העבודה או "קרה לי דבר לא נעים היום, המנהל כעס עלי..." או "שמחתי כשפגשתי את..."

הדרך השנייה: להתייעץ

כשהורה מתייעץ עם הילד הוא אומר לו – חשובה לי דעתך, אני סומך על שיקול הדעת שלך, מעניין אותי מה אתה חושב על... ההתייעצות תהיה תמיד ביחס לגיל הילד ולהתפתחות שלו. בגיל צעיר אפשר להתייעץ על היכן להניח את עציץ הרקפות, ובגיל מאוחר יותר, מה לדעתך יהיה נכון יותר לקנות, את המוצר הזה או האחר?

הדרך השלישית: לבקש עזרה

אחד הדברים החשובים ביותר כדי לתת לילד תחושה שהוא אהוב ורצוי היא לבקש את עזרתו. אין דבר יותר משמח את הילד מאשר התחושה שזקוקים לו. חשוב שהעזרה תהיה אמיתית ומשמעותית ככל האפשר ולא מלאכותית. בגיל הצעיר זה לבקש שיעזור בפינוי השולחן מציוריו וצבעיו, ובגיל מאוחר יותר בהכנת ארוחת הערב לכל המשפחה וכן הלאה.

הדרך הרביעית: לאפשר ייחודיות

יחד עם הכוונות של ההורה להפוך את המשפחה למלוכדת ובעלת ערך, חשוב לכל ילד שיחוש יחיד ומיוחד בפני עצמו. אפשר לומר לילד, אני מאוד נהנה לשמוע את קולך היפה. אני מאד שמח ללמוד ממך. אתה כל כך מוכשר שזה ממש מרגש אותי. שימת הלב ליכולות ולכישורים המיוחדים לכל ילד, מבלי ליצור תחרות, היא אומנות שניתן לרכוש.

הדרך החמישית: לא להשוות

מי מאיתנו היה רוצה שישוו אותו למישהו אחר? אף אחד. הימנעות מהשוואות עם האח, החבר, בן הדודה, תחזק את הביטחון של הילד בדרכו, ביכולותיו וכישוריו.

לעיתים נדמה להורים שאם ישוו את אחד מילדיהם עם אחיו או אחותו, הדבר יעלה את המוטיבציה שלו, אך זו טעות. ההשוואות מזיקות. הדגש צריך להיות על היכולות, על הכוחות שלו. הם קיימים בו, רק צריך לעורר אותם מתרדמתם! כדאי לשוב ולומר לילד שאתם סומכים עליו ומאוד מעריכים את המאמצים שלו בלי להשוותו לאף אחד אחר.

הדרך השישית: לעודד, לעודד ולעודד

שום דבר אינו מובן מאליו. ילד זקוק לתשומת לב והערכה על הפעולה בה השקיע מאמץ. העידוד הוא דרך לחזק את הביטחון והאמונה שלו בעצמו וביכולותיו. חשוב לעודד את הילד גם ובעיקר כאשר הוא מצליח למלא משימה באופן חלקי, ועל כך לשים את הדגש. במקום לומר: "מדוע עשית רק חצי מהפאזל?" מומלץ לומר "יופי שהצלחת להשלים חצי מהפאזל". לומר "עזרת מאד כשסדרת את המדף האמצעי" במקום "מדוע סדרת רק מדף אחד?".

הסיכוי שהילד יתמיד בעשייתו יהיה גדול הרבה יותר בעקבות העידוד מאשר בעקבות ביקורת או האשמה.

הדרך השביעית: ללמד תוצאה במקום עונש

כבר מזמן למדנו שעונשים לא ממש תורמים לשינוי התנהגות. עונש הינו דבר משפיל וכואב. ילד שנענש לא יכול להיות פנוי ללמידה ולהפקת לקחים מהתנהגותו. לכן, במקום להעניש ניתן לעיתים לעמוד מן הצד ולתת לחיים ולמציאות לפעול מבלי להתערב. כך גם תצאו גדולים ותומכים בילדכם, שמצידו ילמד שיעור חשוב לחיים. לדוגמא: הילד השאיר צעצוע בגן הציבורי והצעצוע נעלם. במקום להענישו על כך ולהטיף לו מוסר או לומר לו "מגיע לך...", פשוט להשתתף בצערו. בכנות. הילד כבר למד בעצמו את הלקח.

הדרך השמינית: יחד

בחברת כל המשפחה יחד יש משהו מלכד ומאחד מאין כמוהו, לכן כדאי להרבות באירועים כמו ארוחות משפחתיות, משחק על השטיח בבית עם משחק קופסא, או בילוי משותף בפארק – רק אתם ללא משפחות נלוות של חברים או בני משפחה.

חשוב גם שכל הורה יבלה זמן איכות, אפילו קצר, עם כל אחד מילדיו לפחות פעם בשבוע. בפרק הזמן הזה, שיקבע לפי התנאים והאפשרויות האישיים של כל אחד ואחד, ההורה נמצא עם הילד שלו באופן מוחלט. יש לכך ערך שלא יסולא בפז. הילד מקבל את מלוא תשומת הלב, מלוא ההקשבה וההתייחסות באין מפריע וללא תחרות עם האחים. רק אני ואתה אני ואת. זה נפלא!