לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האם הבן שלי נורמלי?

האם הבן שלי נורמלי?

בקשו ממני לקחת את בני לאבחון. כעת כל אינטראקציה בינינו שקולה וזהירה מוקפת בשאלה "האם זה נורמלי?"

מאת

בגן של בני מבקשים שנעשה לו אבחון.

בגן הילדים, כשמישהו נוגע בפנים של החבר שלו, זאת נחשבת התנהגות לא מתאימה. כשהוא פותח וסוגר שם מגירות בחוזקה, זה לא נקרא לתופף אלא להרוס. כשהוא לא מסוגל לשבת בלי לזוז, ויותר מעניין אותו לספר את הסיפורים שלו מאשר להקשיב לסיפור של הגננת, קוראים לזה בעיה.

הם חושבים שיש לו הפרעה. הם אומרים לי שהוא חי בעולם של דמיון.

ובכל זאת בבית, כשהוא מקרב אלי את הפנים שלו, ולוחץ את האף שלו על שלי, אני מוקסמת. כשהוא כורך את ידיו על שרוולי, ומלטף את ידי, אני מרימה אותו על הברכיים ואנחנו מספרים אחד לשני סיפורים. אני מתפעלת מהדמיון שלו, ונכנסת בקלות לעולמו מלא האנשים הזרים והמקומות הרחוקים, עולם שבו תעלומה מסתתרת מאחורי כל אבן.

אני קוראת לזה יצירתיות.

בבית, הוא פותח וסוגר כל מגירה. הוא כל הזמן חוקר. בעלי קורא לזה ידיים עסקניות. הוא מוקסם לגלות איך דברים עובדים, וכל הזמן שואל איך עובד החשמל, איך בטריות מפעילות דברים והאם יש למטוסים דלק.

בארוחת הצהריים, כשהוא משחק בשערה של אחותו ובועט בכיסא שלה, אנחנו אומרים שהוא לא יכול לשבת בשקט כי יש לו קוצים. לפעמים הוא גם מפיל את כוס המיץ שלו. אנחנו קוראים לזה להיות בן חמש.

בסוף שנת הלימודים בגן, קיבלתי מעטפה עבה של דיווחים. בדבריהם אני רואה ילד אחר. לבי מתאבן, וכל נשימה דורשת מאמץ.

הם מבקשים ממני לקחת אותו לאבחון. כעת כל אינטראקציה בינינו שקולה וזהירה. אני מוקפת ספקות. אני שואלת את עצמי שוב ושוב "האם זה נורמלי?"

אני זוכרת את החולצה שאחות של סבתא שלי קנתה לי פעם והיה כתוב עליה: "נורמלי זה משעמם". האם הזקתי לבני בהתעלמות מהנורמלי? אולי גם אני מופרעת משום שגם אני נהנית מהסיפורים שלו? אולי כולנו. אולי כל מי שבמשפחה שלנו נפל תחת כישוף מסוכן, ואנו שבויים בקסמו.

אני לא מוכנה לראות את בני דרך עיניים חיצוניות

אני רוצה להאמין באמיתות הניסיון שלי עם בני, ובכל זאת הבקשה שלהם הפרה את הקסם. הפה שלי מלא בטעם זר וכימי. המילים שלהם מציפות אותי. אני לא מוכנה לראות את בני דרך עיניים חיצוניות.

כל כולי מתמרדת נגד ביצוע האבחון הזה. מחשבות מטורפות מתרוצצות במוחי. אני אגן על הילד שלי מתווית. אני אעשה לו בית ספר בבית. אני אוותר על הקריירה שלי, הוא יותר חשוב מהעבודה.

ובכל זאת הבן שלי שייך לעולם. הוא עוזב את הבית בקלות, בלי להעיף מבט לאחור. הוא רוצה למצוא את מקומו בגן. הוא הרבה יותר מסתם תינוק של אמא שלו.

רק שבלימודים הוא לא יושב בשקט. הוא מתנדנד על הכיסא. הוא לא שומר את הידיים שלו לעצמו. הוא מטריד את החברים משום שלא כל ילד מתפעל מהחיבה הבלתי זהירה שלו. רוב בני החמש לא כורכים את ידיהם סביב כתפיהם של חבריהם כשהם מציעים להם לשחק.

הלוואי שמישהו היה יכול ליצור מציאות חלופית – מקום שבו בני חמש יוכלו להיות חופשיים להשתובב ולנוע כרצונם. בכל אופן, מה שלמדתי כאם הוא שאני יכולה רק ליצור את העולם שבתוך הבית. ברגע שילדיי עוזבים את הבית, הם חייבים להיות מוכנים לפגוש עולם שונה.

בלי האבחון הזה, הוא יהיה מטרה נוחה לתסכולם של המורים. הוא תמיד ייחשב עקשן ומרדן.

אז אני עושה את הטלפונים הנחוצים, ומחפשת מומחה שיוכל להבחין בין משובותיו של ילד קטן ואוהב הנאה לבין ילד מופרע. הבירור הזה הוא מתנה בשבילו. אני רוצה למצוא מישהו שעיניו לא כהו מקסם הילדות. אני רוצה למצוא מישהו שיראה בו הרבה יותר מסתם בעיית התנהגות. רק אז אקבע פגישה.

מאוחר יותר השנה, הוא ישב מול אדם זר שיבחן אותו, וכל מילה שלו תקבע לאיזו קופסא יכניסו אותו. בסופה של הפגישה, הוא יקבל שם נוסף, שם שלא אנו נבחר עבורו.

אולם אני מבטיחה לבני, שבבית שלנו, תמיד נכבד אותו על מה שהוא. נמשיך לראות את שמחתו ועליזותו, ואת מגע האהבה העדין שלו.

27/5/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 15 תגובות ב-14 דיונים

(14) בחורה, 2/2/2015 07:04

תגובה

אני עברתי ועוברת את אותו הדבר עם ילדי ובהתחלה זה היה מאוד קשה לקבל ואח"כ מקבלים ומתרגלים וחיים עם זה לפעמים זה לא כל כך נורא לפי דעתי כמה שפחות כדורים זה יותר טוב לכולם

(13) אנונימי, 30/5/2012 18:52

הי, מנחת הורים יקרה, את לא קצת מוטה?

אף על פי שהצגת את עצמך כאם, בסוף המאמר מצויין שאת מנחת הורים. את לא מדברת בשם שיטת שפר במקרה? מוכר מדי השיטה של לדחות את כל האבחונים, לטמון את הראש בחול, ולטעון "הכל בסדר"... חבל, כי הרבה מדי פעמים בעיות מתעצמות אחר כך ויוצאות מכלל שליטה, והיה אפשר למנוע אותן כשהן עדיין קטנות.

(12) יצחק, 30/5/2012 15:49

הצעה לרופא מאבחן מקסים

שלום רב, גם לנו ילד מתוק בן 5 שמבחינות רבות הוא גאון ועולה על כל בני כיתתו בגן, אבל בכל זאת המערכת אבחנה אצלו כל מיני "בעיות" שונות, עד כדי כך שבאבחון מוקדם אחד אפילו העלו את המחשבה שהוא כמעט אוטיסט, ח"ו. פנינו לאבחונים נוספים עד שהגענו לסיכום שהוא צריך ריפוי בעיסוק וטיפול עם קלינאית תקשורת, ואחרי שנתיים של טיפולים כוכבו דרך כמו מטאור וכל מי שהיינו אצלו אמר שהמשך הטיפול כמעט מיותר חוץ מהצורך לקדם אותו במיומנויות שונות. הרופא המאבחן שאיבחן בצורה מושלמת את מצבו (אחרי שהיינו כבר אצל רופא אחד ולא היינו מרוצים בכלל) הוא דוקטור חנוך קאסוטו מירושלים. הרופא הזה הוא נוירולוג ילדים ובכל מה שקשור באבחון של ילדים הוא פשוט קוסם! יש לו גישה מיידית לילד, והוא רואה מיד מה יש ומה אין בילד, ללא הנחות מוקדמות וללא שדעתו תהיה קבועה מראש על פי הדוחות שקיבל. קיבלנו עליו המלצות מכמה אנשי מקצוע בקלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק, ובהמשך המלצנו עליו בעצמנו לכמה ידידים שנצרכו לאבחן את הילדים שלהם וכולם חזרו המומים מהמקצועיות שלו ומהקסם שלו עם ילדים. לדעתי שווה לבוא אליו אפילו מקצה הארץ וליהנות מאבחון מדויק ומושלם.

(11) אנונימי, 30/5/2012 14:07

תודה על המידע שיכול לעזור לנו

(10) דס, 30/5/2012 11:11

תראי מה זה חיבור לה'. אני בשוק!

אנחנו בדיוק באותה הסירה עם בן ה5 המוכשר שלי. היום דברתי על זה בטלפון ופתאום אני פותחת את המחשב ורואה את המאמר מולי. תודה רבה לך על כתיבתך ושליחותך במאמר זה.זה בדיוק מה שהייתי צריכה לקרא. שיהיה ב"הצלחה לשתינו! והכי חשוב שנמשיך לאהוב.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub