לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להשקיע מאמץ בדברים הקטנים

להשקיע מאמץ בדברים הקטנים

כשזה מגיע להחדרת ערכים, הדברים הקטנים הם שנחשבים.

מאת

כיצד הופכים משפחה טובה לנפלאה?

רבים מאיתנו מחכים לרגע הגדול – אתם ודאי מבינים למה אני מתכוונת - הרגע שבו ניצור רושם בל יימחה על נשמות ילדינו, ונרומם אותם להיות 'בני אדם' לנצח. ובעוד אנו ממתינים לשיעור משנה חיים זה, אנחנו מפספסים את הרגעים הקטנים שמתעוררים, את ההתרחשויות הקטנות והפשוטות, אשר כפי הנראה אובדות בין דפי שגרת היומיום שלנו.

יומיום משמעותו בית ספר; ובית ספר, משמעותו מחברות, כלי כתיבה ובגדים. אני יוצאת עם הבת שלי לקנות נעליים. אנחנו פונות לכיוון הספסל כדי להמתין לתורנו. אבל כאן נמצאת הבעיה: האם שיצאה זה עתה מהחנות עמוסה בערימת קופסאות נעליים, שכחה משהו מאחור, או ליתר דיוק שכחה כמה 'משהו-ים'. סוכרייה דביקה על מקל שלא נמצצה עד הסוף, כמה צ'יפסים מעוכים וניירות טישו קמוטים שזרועים בדרכנו אל הספסל. הבת שלי מעוות את פרצופה, כשהיא דורכת בטעות על קולה שנשפכה למישהו ונספגה בשטיח.

אני נדהמת. המוכר מנסה באומץ לנקות את הלכלוך, אבל אנחנו צריכים לחשוב, מי השאיר פה את הבלגן הזה?

"אתה לא כועס?" אני שואלת.

"זה לא משתלם", הוא עונה. "אני מנסה לבקש מההורים, אבל אני לא מסוגל להתמודד עם הפלאפונים והאסמסים שלהם. אני שמח כשהם מקדישים לי כמה רגעים כדי להחליט סוף סוף מה הם רוצים."

הילדים שלנו רואים איזה שולחן אנחנו משאירים אחרינו בפיצרייה

כאן מתחיל הכל. אלה ההתרחשויות היומיומיות שאסור לנו לפספס. אלה הרגעים שלרוב פוסחים עליהם, אבל למרבה הפלא, הם שיוצרים את כל ההבדל בעולם. הילדים שלנו סופגים את צורת ההתנהגות שלנו כלפי אנשים שעוזרים לנו בחיים, כלפי אלה שאנחנו מזלזלים בהם בכזאת פשטות, ומתייחסים אליהם כאל דבר המובן מאליו. מוכר הנעליים, הקופאית, נהג האוטובוס, מזכירת בית הספר... והרשימה נמשכת.

הילדים שלנו רואים איזה שולחן אנחנו משאירים אחרינו בפיצרייה - מגשים עמוסי קטשופ, מלאים בשאריות חצי נגוסות, וערימה של מפיות מעוכות. הם מפנימים את השיעור, ומעתה מבינים שזה בסדר להשאיר אחרינו לכלוך; תמיד יהיה מישהו שיאסוף אותו אחריי.

מכרה שלי הזמינה אליה משפחה לסוף שבוע. אחרי שהם נסעו היא גילתה את המיטות שנשברו מרוב קפיצות, טיטולים מלוכלכים שנעזבו מאחור ועמם מגבות שהיו פזורות בכל מקום.

הבה נחשוב על הרגעים הקטנים, ונבין שאנחנו יכולים לעצב את ילדינו ל'בני-אדם', אם נשקיע באמת בדברים הקטנים שבעולמם ובאנשים הקטנים שבתוכם.

"מה קרה לכבוד?"

בליל חורף חשוך, קבוצה של למעלה משלושים צעירים ובני נוער השחיתו בית-חווה היסטורי בארה"ב. הניו-יורק טיימס תיאר את הנזק:

"חלונות, כלים ועתיקות נופצו. כיסאות נשברו, מטפי הכיבוי רוססו. בירה וקיא כיסו את פנים הבית. אנשי העיר שאלו את עצמם 'איך היה יכול לקרות דבר כזה?' ותהו – 'מה קרה לכבוד?'

"קצין במשטרה ציין שלאחר שהם צלמו ולקחו טביעות אצבע מלמעלה מעשרים וארבעה צעירים, הוא עדיין לא מסוגל להתאושש מאדישותו של נער, ששאל אותו, אם יוכל להשתמש בתמונה שלו לפייסבוק."

ה-GPS של התורה

אנחנו צריכים הכוונה כדי לגדל את הילדים שלנו. איך נוכל לדעת מהי הדרך הטובה ביותר לזרוע זרעים של כבוד בלבותיהם של ילדינו?

התורה היא מערכת ה-GPS המובנית שלנו, שמעניקה לנו את החוכמה לחיי היומיום. אם נמלא אחר הוראותיה, נרכוש ערכים ותכונות חיוביות גם לנו וגם לילדינו. התורה ומצוותיה מספקות לנו את הפתרונות על פיהם נוכל לחיות.

'בל תשחית' היא מצווה שמשמעותה לא לבזבז או לקלקל. אנחנו חיים בעידן של שפע, וקל מאוד לגלוש להשחתה מיותרת ולהיות בזבזנים. ביהדות, זה לא נחשב רק מידה לא נאה, אלא חטא.

ילדינו צריכים לדעת שהם מותירים אחריהם טביעת אצבע רוחנית, בכל מקום אליו הם מגיעים

חכמינו מלמדים אותנו שהאדם נפעל כפי פועלו – מעוצב על פי מעשיו. מי שרומס בזלזול את העולם שסביבו, הורס יותר מאשר סתם גינת פרחים או מיטה; הוא הורס את הכוח הפנימי שמעודד אותו להיות אדריכלו של היקום.

אם אנחנו רוצים שילדינו יוקירו את העולם ויעריכו את מה שיש להם, עלינו להפוך את מצוות בל תשחית לעיקרון בסיסי בחייהם.

התרחשויות יומיומיות

יש זמנים בהם נוכל לפקוח את עיני ילדינו לעיקרון היסודי הזה של בל תשחית. בפעם הבאה בה תשבו במסעדה ותמתינו להגעת המנות שלכם, אל תניחו לילדיכם לרוקן את שקיות הסוכר והמלח. שפיכת מזון בלי צורך היא 'בל תשחית'. כך גם פירור הלחם למיליון כדורים קטנים ועריכת ניסיונות בשתייה.

אין זה מועיל לספר לילדים ש"יש באפריקה ילדים שהיו שמחים לקבל את האוכל שלכם". כמו שזה לא עבד עליכם, זה גם לא יעבוד עליהם. הילדים שלנו צריכים לרכוש הבנה שמדברת מעל לגישה השטחית.

הילדים שלנו, הדור הבא, הם שומרי העולם וכל אשר בו – מהעצים והפרחים ועד לספסלים עליהם הם יושבים. כשאנחנו מטמיעים בילדינו גישה של דאגה לעולמנו, כבר מגיל צעיר, אנחנו משדרים להם שהם אחראים על מעשיהם. הם יכולים לשמור ולשמר; הם כאן כדי לבנות ולא להרוס. ילדינו צריכים לדעת שהם מותירים אחריהם טביעת אצבע רוחנית, בכל מקום אליו הם מגיעים. זוהי טביעת אצבע בלתי נראית שעליהם להטביע בגאווה, "הייתי כאן ויצרתי שינוי. והשינוי הזה היה לטובה".

11/9/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-5 דיונים

(5) שלומית פלס, 27/10/2011 08:59

מבקשת עצות לפעילויות לילדה בכיתה ז'

ילדה חמודה וטובה שמבזבזת המון זמן במחשב. לא אוהבת לימודים. היא הקטנה במשפחה. יש לה 6 אחים ואחיות חלקם נשואים עם ילדים משלהם. הבת שלפניה היא בת 16 וחצי שבוע לא ישנה בבית. תודה רבה.

(4) סמדר, 10/10/2011 07:28

כל מילה בסלע

קראתי ולעיני רוחי שולחן בחדר אוכל בבית המלון האחרון בו התארחתי. בארוחת הערב, צלחות של ילדים עמוסים בכ-3 שניצלים וכמה סמבוסקים (האם באמת ילד יכול לאכול את כל זה?). ושלא נדבר על כמות הקינוחים שנשארו ללא דורש על אותו שולחן. ארוחת הבוקר - 4 מילקי שלא נאכלו ונשארו סגורים נזרקים לאשפה, מכיוול שאסור לעובדים להחזירם למקרר, אילו לפחות עשו פעולה פשוטה זו.

(3) אביבית, 17/9/2011 20:51

מה שנכון ,נכון

אמת

(2) אורית, 15/9/2011 09:15

הלוואי ואצליח ליישם את הנאמר במשפחתי. בהצלחה לכולם!

(1) עמוס, 11/9/2011 13:14

הגיע לי בדיוק בזמן

תודה רבה לכותבת ולאתר

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub