רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

על גבולות וגלגלי עזר

י׳ בסיון ה׳תשע״א י׳ בסיון ה׳תשע״א 12/06/2011 | מאת הרב יונתן גולדסון

מחשבות על הגבולות שאנו מציבים לילדים שלנו ולעצמנו.

בשעות אחר הצהריים, באחד מימי הקיץ לפני שנים רבות, עמדתי בחצר ועקבתי אחר השכן שלנו שלימד את בנו בן הארבע לדווש על אופניו החדשים. האב עקב בדאגה אחר בנו המנסה לאזן את עצמו בין שני גלגלי העזר האחוריים. בדיוק אז חלפה לידנו בסערה דמות מטושטשת – בני בן הארבע, הרוכב בביטחון רב על שני גלגלים - ללא גלגלי עזר.

"מדהים", השכן התנשף.

באמת? לא חשבתי ככה, למרות שאני עצמי לא יכולתי לרכוב בביטחון על אופניים, כמעט עד גיל 12.

הבן שלי רצה ללמוד. מי אני שאעמוד בדרכו?

אני לא מסוג ההורים שדוחפים את הילדים שלהם להישגיות יתר. פשוט, הייתה זו דרישתו החד משמעית של בני להוריד את גלגלי העזר, שאילצה אותי לגשת אל ארגז הכלים ולשגר את הרכיב המיותר אל מעמקי המחסן, יחד עם אינספור פריטים מיותרים אחרים. מעולם לא נועצתי בספרים, מאמרים או מומחים, באיזה גיל בדיוק הילד בשל מבחינה התפתחותית-מוטורית לרכב על אופניים.

הבן שלי רצה ללמוד. מי אני שאעמוד בדרכו?

מצידי נדרש זמן מה, ומנה נכבדת של התנשמויות והתנשפויות, לאחוז את המושב האחורי בפרקי אצבעות מלבינים ולרוץ לצידו - בהתחלה בחצר האחורית ואחר כך ברחוב. אבל מי אמר שקל להיות הורה?

תוך פחות משבוע הבן שלי כבר הסתדר לבד, בהתחלה הוא היה קצת חסר יציבות, אולם אחרי כל סיבוב בשכונה, הפך להיות יציב יותר ובטוח יותר. בסוף שנת הלימודים, הוא עדיין היה הילד היחיד בכיתתו שידע לרכב על אופניים. קשה היה שלא להתגאות - אולי הבן שלי באמת מדהים; אולי הוא יצטיין בכדורגל או כדורסל כמו באופניים; אולי הוא ינצח בתחרות הספורט של נבחרת התיכון, ויהפוך לכוכב נוער, יבחר לקבוצה מקצועית, ישבור כל שיא מקצועי, וירוויח 50 מיליון דולר מחוזה פרסומת עם נייק...

ואולי לא. האם אני הופך להיות אחד מאותם הורים מתלהבים, שחיים בצורה עקיפה דרך ילדיהם ותוך כדי כך הופכים אותם לנוירוטיים? מה אם אני אלחץ יותר מדי על הבן שלי ואגרום לו לשנוא ספורט לנצח, או שאגרום לו להקדיש את חייו למטרה שאינה ניתנת להשגה? האם לא בטוח יותר לקחת את החיים בזהירות ולטעות בצד השקול במקום לעודד אותו להגיע לשמים, ולהסתכן בלהוביל אותו ללחצים או אכזבות?

שורש כל הכישלונות

כבר כמה עשורים שגדולי הפסיכולוגיה והחינוך אומרים לנו שכל הבעיות נובעות משורש אחד: דימוי עצמי נמוך. כשאנחנו לא מרגישים טוב עם עצמנו, אין לנו ביטחון ביכולות שלנו להצליח; בלי ביטחון עצמי, אנחנו לא יכולים להביא את עצמנו לנסות; בלי מוטיבציה, באמת לא נוכל להשיג כלום, ובכך נחזק עוד יותר את תחושת חוסר היכולת שלנו וננציח את מעגל ההישגים הנמוכים.

כשאנחנו מנמיכים ציפיות, כשאנחנו מצמצמים את הסטנדרטים, כשאנחנו מרחיבים את הגדרות ההצלחה וכוללים בהן מאמץ וגישה וסביבה, אנחנו מאפשרים לכל הילדים להצליח, ולתחושת הערך העצמית שלהם להתפתח.

ילדים אינם שטחיים או שבריריים כמו שחסידי השיטה גרמו לנו להאמין

זאת התיאוריה. הבעיה היא שזה לא עובד - בעיקר משום שילדים אינם שטחיים או שבריריים כמו שחסידי השיטה גרמו לנו להאמין.

אם למדתי משהו בשנים בהן עמדתי מול כיתה, זה שילדים יכולים לזהות העמדת פנים מקילומטר – ובהחלט כשהיא עומדת כמה מטר לפניהם בכיתה. תלמידים יודעים מתי הם צריכים לעבוד על הציונים שלהם. כל תלמיד ולא משנה כמה הוא ערני או אדיש לציוניו, מרגיש טוב יותר עם עצמו כשהוא מקבל ציון "טוב" שמגיע לו מאשר ציון "טוב מאוד" ריקני. אפילו תלמיד שנכשל בגלל עצלות לומד להכיר את תוצאות חוסר הפעולה, ובעזרת הכוונה מועטת, לומד שהוא יכול לטפס ולצאת מהבור שהוא כרה לעצמי.

המעלה המוחלטת

אמת, ביטחון עצמי נמוך ייצור מעגל קסמים של הישגיות נמוכה. אבל סטנדרטים גבוהים, אם כי מציאותיים, ייצרו מעגל שיפור שבו הישגים אמיתיים מולידים שאיפה כנה להשיג מטרות גבוהות עוד יותר. כשאנחנו מגוננים על הילדים שלנו מציפיות שמאתגרות את יכולותיהם, אנחנו גוזלים מהם את ההזדמנות לחוות הנאה מהישגים אמיתיים, וגוזרים עליהם חיים של שאננות ובינוניות... וכן, גם את אותו פחד שווא - ביטחון עצמי נמוך.

המלך שלמה התרה בנו, הורים ומחנכים כאחד: חנוך לנער על פי דרכו. לכל ילד יש שילוב מיוחד של כישרונות, יכולות, רגשות ושאיפות. לעזור לילדים לתעל את המעלות הללו לשאיפה למצוינות, לעורר בהם את השאיפה להגיע לשמים - זאת המתנה הנפלאה ביותר שביכולתנו להעניק להם.

הבן שלי לא גדל להיות אלוף אולימפי. אין סיכויים שאמצא את שמו מתנשא בעלוני הספורט או אראה את תמונתו מתנוססת על קופסת דגני בוקר. אבל תמיד אזכור את הבעת הפנים שלו באותו יום בו הוא דהר ברחוב תוך עמידה על הפדלים של האופניים, וירה לעברי חיוך כשראה שאני עוקב אחריו, וזיהה את הגאווה על פניי.

אף אחד לא סיפר לו שילדים בני ארבע לא יכולים לרכב על אופניים.

בסיבוב הבא, הוא לחץ על הבלמים ועצר בחריקה. "תלמד אותי לרכב בלי ידיים?" הוא שאל, תאב לכבוש את הפסגה הבאה.

"לא היום", אמרתי בחיוך. הבנת המגבלות תורמת אף היא לבניית ביטחון עצמי.

"בסדר", הוא אמר, ויצא שוב לדרכו כשהחיוך עדיין על פניו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן