לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חרדת אספות הורים

חרדת אספות הורים

כיצד להפוך את הפגישה עם המורים בבית הספר לחיובית ויעילה.

מאת

אם לשפוט על פי מאמר שקראתי לאחרונה, אני לא היחידה בעולם שמפחדת מאספות הורים. למרות שאין לי סיפורים ברמה של אותו מורה שאמר לאם תלמידו: "אם הבן שלך לא מתחיל לקחת ריטלין, אני מתפטר", גם לי היו כמה ניסיונות לא בדיוק 'מרנינים'.

פעם הסברתי למורה, שהייתה עסוקה בהטפת המנטרה הרגילה של, "התלמידה הזאת צריכה לעבוד יותר קשה" – שבשביל התלמידה המדוברת להתאמץ קצת יותר זו מטרה לכשעצמה ובפני עצמה. "ממש מרגש", ענתה המורה המתחשבת.

או מה לגבי המורה שהחליטה לאבחן אותנו, "אתם משפחה גדולה והילדה לא מקבלת מספיק תשומת לב, לכן הציונים שלה נמוכים". אם המורה עצמה הייתה מכינה את שיעורי הבית שלה(!) וקוראת את התיק האישי, היא הייתה יודעת שרמת היכולות האישיות של הילדה הזאת נמוכה מרמת הכיתה, ושהציונים שלה כלל אינם עלובים אלא הישגים נפלאים, פרי מאמצים מיוחדים של שני ההורים ושל הילדה עצמה.

אחת המורות לא יכלה לחכות עד שנבוא, אז היא התקשרה אלינו והתחילה לפרט את בעיותיה וקשייה של בתנו. "אולי את מוכנה בבקשה להתחיל עם המעלות שלה ועם מה שאת אוהבת בה?" ביקשתי.

עם זאת, יותר מדי קל לנו לזלזל במורות. למען האמת, רובן מורות נפלאות ומסורות שהילדים שלי הפיקו מהן המון תועלת. בואו גם לא נשכח שגם בקרב ההורים יש טובים וקשובים, ויש תובעניים והרסניים.

כל אדם זקוק להערכה, ורוב המורים ראויים לה

כיצד נוכל אם כן להפוך את יום ההורים, לחוויה קצת נעימה יותר או לפחות לחוויה קשה פחות?

במאמר שהוזכר, היו גם כמה עצות מעשיות. באחת מהן אני משתדלת להשתמש בדרך כלל - לראות במורים שותפים, ובנוסף (למרות שזה לא כתוב שם), להכיר תודה. הוראה היא עבודה קשה מאוד. תפקיד שאני לא הייתי בוחרת לעצמי. זאת לא עבודה שאני מרגישה שאני מסוגלת בכלל לעשות. כשאחד הילדים שלי מספר לי על התעלולים (טובי הלב) של כיתתם, אני צוחקת, "תודה לא-ל שאני לא המורה שלהם". וברוב הכיתות, הילדים שלי לומדים וצומחים, ועל כך אני אסירת תודה למוריהם ומורותיהם.

לכן, בדיוק כפי שרציתי שהמורה תפתח בשבחה של בתי לפני שנגיע לתחומים הדורשים עבודה, כך גם בכיוון השני. אני משתדלת לפתוח (או לכל הפחות לסיים) בשבחים – ולגלות אמפתיה על הקושי שבמשימתם, במיוחד בתוך אילוצי התקציב וההורים והתלמידים העקשנים.

כל אדם זקוק להערכה, ורוב המורים ראויים לה.

וזוהי שותפות! בעלי אוהב לשאול "האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי להקל עליך בתפקידך?" המטרה שלנו משותפת, ויהיו לנו סיכויים גבוהים יותר להשיג אותה אם נעבוד יחד ולא נסתכסך.

התורה מלמדת אותנו שיש שלושה שותפים בבריאתו של כל ילד – האם, האב וא-לוהים. אני הייתי מוסיפה שבמשך שנות לימודיהם, המורים צריכים להיות השותף הרביעי שלנו. הם צריכים להשקיע במערכת היחסים שלהם עם הילדים שלנו ואנחנו צריכים להשקיע בהם.

לפעמים צריכים להודות בכנות, כן, יש כמה מורים עלובים או לא מתאימים. שנה אחת, לאחד מילדיי היה מורה שסבל בבירור מדיכאון ולא התאים לכיתה. ההנהלה הייתה מודעת לבעיה, אולם התנגדה לכל שינוי. "אנחנו חייבים לו", כך הם אמרו.

ובכל זאת, לא תמיד "המלאכים הקטנים" שלנו, מתאימים לכינוי שלהם. עלינו להבין שהילדים שלנו עלולים לאבד מוטיבציה, לפטפט יותר מדי (למה אני רואה את זה על כל כך הרבה תעודות?), להתקשות בעבודות או לא להתנהג בצורה נאותה, על פי הסטנדרטים של בית הספר. זאת גם האחריות שלנו, ולפעמים אנחנו צריכים לנקוט יוזמה.

כשבני זוג מתלוננים זה על זה, חשוב לזכור, עם כמה יוצאים מן הכלל, שצריכים שניים לטנגו. לכל סיפור יש שני צדדים. מערכת היחסים מורה-תלמיד דומה מאוד. לפעמים יש מורה מתעלל, ואז צריכים לסלק אותו מן המערכת, אולם בדרך כלל, למרות שהילדים טוענים שהם חפים מפשע, יש שני צדדים לסיפור.

זוהי נקודת התחלה טובה לכל מצב לא ברור שמתואר במהלך הפגישה עם המורה. "למה שלא תספרי לי את הסיפור מנקודת המבט שלך?" "מה לדעתך קרה?" "מדוע לדעתך כל כך קשה לילד שלי ולך, יחד?" כל עוד השאלות נשאלות מתוך התעניינות וכבוד, ולא מתוך התרסה, תוכלו להעמיק ולבחון, ואולי אף להגיע להבנה מלאה יותר ושלמה יותר של המצב.

אחת מהאמהות שרואיינו במאמר, הציעה להביא שוקולד למורים. משהו קטן לביטוי הכרת התודה. מצחיק – אנחנו תמיד נותנים חטיפי שוקולד קטנים לילדים כדי לשכנע אותם להתגבר על "כאב הראש" וללכת לבית הספר או כדי להפתיע אותם למחרת. אז למה לא לתת גם למורה משהו טעים? הם עובדים קשה לא פחות.

השוקולד יכול לעזור מאוד לפתור בעיות רבות, אולם מה שיותר חשוב אפילו משוקולד (יש משהו יותר חשוב משוקולד?!), זה הכרת התודה. בתחילת מכת דם במצרים, נאסר על משה להכות את הנילוס, משום שהוא הציל אותו כשהיה תינוק. הנילוס אמנם לא עשה כל בחירה ערכית מעשית כדי להציל את משה. אולם בכל זאת, משה היה צריך להתייחס אליו מתוך הכרת תודה. אם כן, כמה עלינו להכיר תודה לאלה שבוחרים באופן מעשי להעניק לנו ולילדינו? ומי בוחר יותר פעמים להעניק לילדינו מאשר המורים שלהם? אנחנו חייבים להם כל כך הרבה, ואם אנחנו ניגשים ליום אסיפת ההורים מתוך הגישה הזאת, הוא יהיה חוויה יותר מספקת ויותר מועילה.

12/2/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) rani, 14/2/2011 21:42

יישר כוח

סוף סופ מישהו מבין את המורים, נורא קל להאשים את המורים כמעט בהכול , מי שלא מלמד לא ידע לעולם עם מה מתמודד מורה. כל ההצלחות שהיו לי במשך שנותי כמורה, (ולימדתי במקומות שהרבה מורים יוותרו עליו) היו כתוצאה משיתוף פעולה מלא עם ההורים וגיבוי מלא, הרי אני נמצא עם הילדים הרבה יותר מההורים . מי מההורים מסוגל לשבת עם כל ילד שלו נניח חצי שעה זמן איכות ממחקרים אחרונים רואים שהנתון הזה רחוק מהמציאות. ונכון אמרת ישנם מורים לא מתאימים אך בכל חברה כזו או אחרת ישנם מצויינים ופחות. אני אישית מתחיל באסיפות רק עם הדברים הטובים ובסוף מכניס כאילו זה לא חשוב כיצד התלמיד צריך להשתפר יישר כוח על המאמר ויפה שהורים מרגישם כך

(1) אנונימי, 13/2/2011 17:32

תגובת המורה

אתחיל במחמאה, כי כך אמרת שצריך. בדרך כלל אני לומדת המון מאתר זה ומאמאריך בפרט. אך, כאשר קראתי את המאמר הנוכחי ממש בא- לי לבכות. אני מחנכת, והקב"ה יודע עד כמה אנחנו המורים משקיעים מחשבה, מה לאמר להורים. במה לפתוח וכיצד לסיים. ובפועל השעות הרבות שיושבים ביום הורים, הזמן הקצוב מאד, ההורים הלוחצים מעבר לדלת, וכן, העייפות אחרי יום בו לימדנו כל היום ללא הנחות- עושים את שלהם. אני מבינה מאד את רגשותיך, יש חלקי משפטים שהזדהתי בתור אמא, ולפעמים- גם זיהיתי, לצערי, את התחושה על פני ההורה. אך מאמר שאמור להכליל- לא עשה זאת הפעם. לא אצפה שיתנו לי שוקולד בסוף יום ההורים, אני לא הילד שלכם. בכבוד רב מורה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub