שאלה שהופנתה אלי,

בת החמש שלי, ריקי, היא ילדה חכמה ושמחה. הגננות שלה אוהבות אותה ויש לה המון חברים. יש לנו רק בעיה קטנה אחת: כשמשהו לא יוצא בדיוק כמו שהיא הייתה רוצה, היא יכולה לדבר ולהתנהג בדרכים בלתי מקובלות לחלוטין. לדוגמא, היא תגיד לבעלי או לי "אני שונאת אותך!" או "את/ה רע/ה!" אם זאת המטפלת שמטרידה אותה, היא תוציא לה לשון או אפילו תבעט באישה האומללה. אמרתי לה מיליון פעמים שלא מתנהגים ככה, אבל השינוי לא מגיע. אני בטוחה שבשלב כלשהו היא תגדל ותפסיק, אבל בינתיים, האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לזרז את התהליך?

אם יקרה,

כן, יש דברים שאת יכולה לעשות כדי לזרז את קצב הלמידה של בתך. למעשה, יהיה טוב אם תתערבי לפני שבתך תקבע נתיבים עצביים חזקים במוחה, להתנהגות שלא תועיל לה. מובן שילד יכול ללמוד לשנות את דרכיו בכל שלב בחייו (ולמרבה המזל, גם מבוגרים יכולים לעשות זאת!), אבל הרבה יותר קל לשנות התנהגויות שעדיין לא התבססו באופן חזק.

כיבוד הורים הוא ערך יהודי בסיסי, שנחצב באבן בעשרת הדברות. הוא כל כך חשוב משום שהוא מאמן את הילד לגלות בסופו של דבר, כבוד, לא רק להוריו אלא לכל אדם. רגישות תהפוך להיות דרך החיים שלו, ותתרום למערכות יחסים מצליחות והרמוניות בעתיד. רוב בני האדם – כולל ילדים – יכולים להיות בעלי מזג נעים כשהכל מתנהל בהתאם לרצונם. אם ילד מבקש ממתק ומקבל, הוא יכול להיות ממש דבש ונופת צופים. הניסיון מתחיל רק כשהוא נענה בשלילה.

כשילד מתאכזב, מתוסכל או עצוב, הנימוסים שלו עלולים להתפוגג (זה יכול לקרות גם למבוגרים. נצטרך "לרפא" את עצמנו מהתקפות הזעם האישיות שלנו לפני שנוכל לקוות להקנות לילדינו את הא'-ב' של שליטה עצמית). כשהורה מנסה לטפל בהתנהגותו של הילד בלי להבחין בתסכול שלו, השיעור בדרך כלל לא ייקלט. תמיד יש שני צדדים להתפרצות או לגילויים אחרים של התנהגות חסרת נימוס: רגשות ומעשים. רגשות אנושיים מתעוררים בנו נגד רצוננו; הם בלתי רצוניים. כולם מרגישים כעס, דאגה ועלבון מידי פעם, בדיוק כפי שאנו חשים פחד, כאב, חוסר אונים, אכזבה או כל רגש אחר. רגשות הם רק רגשות, והם בסדר. אנחנו אף פעם לא מענישים ילד על מה שהוא מרגיש. אנחנו אף פעם לא מנסים לתת לילד שיחת מוסר על מה או איך שהוא מרגיש. אנחנו אף פעם לא מנסים לתקן את רגשותיו של הילד.

בעוד שכל הרגשות מקובלים, לא כך המעשים

עם זאת, כשמגיעים למעשים הסיפור משתנה לחלוטין. בעוד שכל הרגשות מקובלים, לא כך המעשים. יש מילים והתנהגויות שאינם מקובלים, משום שהם מפחיתים מכבוד המשתמש בהם או מכבודם של הנמענים. לפעמים הם אינם מקובלים משום שהם פוגעים, וחלקם לא מקובלים משום שהם הרסניים. עלינו ההורים מוטל ללמד את הילדים כיצד להתנהג כשהם מרגישים מוטרדים. דרך הדגמה והתערבות מבוקרת, נוכל לעזור לילדים לנהוג מתוך כבוד ורגישות, אפילו כשהם מאוכזבים או זועמים.

קיים תהליך שבאמצעותו ההורים יכולים ללמד את ילדיהם כיצד לתקשר בצורה מכובדת, בלי קשר לרגשותיהם. הבה נבחן כל שלב בתהליך זה:

1. למדו: בזמן טבעי כמו שעת סיפור, השכבה או ארוחת ערב. שוחחו על רגשות כמו תסכול, אכזבה וכעס. תנו דוגמאות איך אנשים יכולים לבטא את רגשותיהם באופן מקובל ובאופן בלתי מקובל. לילדים קטנים אפשר להדגים בעזרת בובות תיאטרון, בובות רגילות או הצגה כדי להמחיש את הנקודות שברצונכם להדגיש.

2. הזכירו: כשהילד מבטא את תסכולו בדרך לא ראויה, תנו שם לרגשותיו. "זה לא משמח אותך; את/ה כועס/ת על אמא; את/ה מאוכזב/ת; אני יודעת שאת/ה דואג/ת" וכו'. רק כשהילד חוזר למצבו הרגוע, צריכים להמשיך ולהזכיר לו את השיחה שהייתה לכם על איך מבטאים חוסר שביעות רצון בצורה מכובדת. בקשו מהילד להגיד מה שהוא היה צריך לומר קודם, ושבחו אותו על המהדורה המשופרת.

3. עצרו: אחרי שלימדנו את הילד מה אנחנו רוצים שהוא יגיד ויעשה כשהוא כועס או לא מרוצה, ואחרי שניתן לו מספר שבועות תרגול כמתואר בשלב הקודם, נתקדם לעצירת מילים או מעשים לא ראויים. כלומר, בזמן שהילד מגיב בכעס בצורה לא ראויה, אמרו בשקט, "סליחה?" או "מה זה?" או "אתה מוכן בבקשה לנסות שוב בצורה יותר מכובדת?" כשהילד מתקן את עצמו, שבחו אותו בנדיבות.

4. משמעת: אחרי שהשתמשנו בעצירה במשך כחודש, נתקדם למשמעת. אמרו לילד, "מהיום והלאה, כשאתה לא מדבר בצורה מכובדת, יהיו לזה תוצאות שליליות אלה ואלה (פרטו בדיוק את התוצאות השליליות). השתמשו בזה עד שהתנהגותו של הילד תהיה מכובדת תמיד.

נחזור לתיאור שמסרת לנו על בתך, מה שאת יכולה להתחיל לעשות הוא ללמד אותה שזה בסדר ומובן בהחלט שהיא לא תמיד מרוצה, במיוחד כשמשהו לא מתנהל בצורה שהיא הייתה רוצה. בכל אופן, היא לא יכולה לקרוא לאף אחד בשמות, לומר דברים פוגעים או לעשות דברים כואבים (כמו לבעוט במטפלת!). מה שהיא כן יכולה לעשות במקום זה, הוא לתת שם לרגשותיה ("זה עושה אותי עצובה", או "אני כועסת"). ואז, כשהיא מתוסכלת ופותחת בהתקפת זעם, את יכולה לעזור לה לקרוא בשם לרגשותיה, עד שהיא תירגע. להזכיר לה להשתמש בכלים שלימדת אותה. לשבח אותה על כך. להתקדם דרך ארבעת השלבים כדרוש. ובתוך מספר חודשים בתך תהיה בע"ה מתקשרת מיומנת ורגישה – בדיוק כמוך!