הסטנדאפיסט האמריקאי, ג'רי סיינפלד, אמר פעם: "כשהתחתנתי עם אשתי היא הייתה בטוחה שאני המתנה הכי נהדרת שהיא קיבלה בחיים. שנה לאחר מכן היא התחילה להתלונן שלא קיבלה אותי עם פתק החלפה."

צחוק צחוק, אבל כולנו יודעים שמאחורי כל בדיחה מסתתר עניין רציני. גם אם לא נעים להגיד את זה בקול, אין ספק שאצל הרבה רווקים ורווקות חולפת לפעמים מחשבה מטרידה בראש - "איך אפשר להיתקע כל החיים עם אותו בן אדם?! ללכת לישון איתו בערב, ולקום לצידו למחרת בבוקר. לאכול איתו, לבלות איתו ולחיות יחד – לא שבוע ולא חודש אלא 60 שנה(!), והכול... רק איתו?!"

האמת, התחושה הזו ממש מובנת.

כשאתה מחליף רכב כל שלוש שנים, מכשיר סלולארי כל שנה, כשהאופנה מתחלפת כל חודשיים, ואתה מזפזפ בין ארבעים ערוצים תוך שישים שניות, אתה באמת לא מבין איך אפשר להיות נשוי לאישה אחת עד מאה ועשרים. בדור שרגיל לתחלופות ושינויים בקצב מטורף, לא קל לנו עם דבר שנשאר קבוע ולא משתנה כל כך הרבה זמן.

אז מה עושים?

יש בעולם גישות שונות לעניין.

הנצרות הקתולית סגרה מראש את הדיון כשקבעה שחתונה זה כביש חד סטרי. אין דרך חזרה. תחשוב טוב, אחי, לפני. כי אחרי שאתה בפנים, זהו! נישואים אי אפשר לפרק, בשום תנאי (עכשיו הבנתי למה כמרים ונזירות לא מתחתנים אף פעם...).

הוליווד ברחה לקצה השני. "עד שהמוות יפריד בינינו" זה מקסימום עד הפרסומות.

הוליווד ברחה לקצה השני. אתה יכול להיות בטוח שגם כשהזוג הלוהט מכריז, בסצנה הכי רומאנטית שהעלית בדעתך, על אהבה טוטאלית "עד שהמוות יפריד בינינו", זה יחזיק לכל היותר עד הפרסומות.

בעולם המערבי יש כאלו שגם כשנמאס להם מהזוגיות הנוכחית הם מעדיפים לא לפרק את החבילה ("בגלל הילדים, אתה יודע...", וגם - כי פשוט אין כוח למשפט גירושין ארוך, מכוער ויקר). אז הם מתנתקים רגשית (מה שנקרא 'גירושין אמוציונאליים' או 'נישואי נוחות'), מה שנקרא 'לחיות עם, להרגיש בלי'. את ההשלמות הם מחפשים מן הצד (יש מקומות בהם 'בגידה' היא כבר לא מילה גסה, ויש שאפילו מתפארים בזה). האם הדרך הזו מביאה באמת לאושר? שאלה טובה. גם לא ברור איך בדיוק ייראו ילדים שגדלו בבית שחיים בו אבא ואמא שלא אוהבים יותר זה את זו, אבל פשוט נשארים יחד כי אין להם כוח לשלם את מחיר הפרידה.

יש כאלו שבכל זאת בוחרים להתגרש ועושים את זה אפילו פעמיים ושלוש, וכמובן לא שכחנו את אלו שבחרו מראש לחסוך את כאב הראש ולא להתחתן בכלל.

האם יש בכל זאת אפשרות אחרת? האם קיימת דרך לאהוב באמת, אבל שזה לא יְיַבֵּש או ישעמם?

אולי דווקא הזוג הראשון בהיסטוריה, יכול ללמד אותנו משהו בעניין.

אדם וחווה התחילו את חייהם המשותפים בגן עדן אוהבים ומאושרים. דבר אחד יִיחֵד את הקשר שלהם. דבר חשוב שחסר לנו מאוד היום. הם היו פשוט... היחידים. לאדם לא היו עוד נשים אחרות 'לפנטז' עליהן, ולחווה לא היו עוד גברים אחרים להתיידד איתם.

מה זה עושה לחיי הנישואין? המון!

זוגיות מאושרת ומספקת תלויה מאוד בטוטאליות ובאקסלוסיביות שלה. בהתמסרות המוחלטת אל הקשר ואל הצד השני.

אהבה אמיתית תהיה רק אם אשתך תהיה האישה היחידה שלך. לא רק במציאות אלא גם בראש, בזיכרונות ובדמיונות. כדי לבנות דבר כזה חייבים להתמסר ולהשקיע. יועץ נישואים ותיק, אחד שעברו אצלו הרבה זוגות , אמר פעם עצה לבחור שעמד לפני חתונה – "כשאתה מתחתן, תרגיש באותו רגע כאילו בא מבול לעולם והכחיד את כל הנשים חוץ מאשתך!". זה עניין של גישה והסתכלות, אך כמובן שיש לזה גם השלכות מעשיות. לא פשוט להיות בפנים עד הסוף, ולא לתת לשום דבר אחר להפריע ולהפריד. אך ככל שרף הנאמנות בין שני הזוג יהיה גבוה יותר, גם איכות הקשר שלהם תהיה גבוהה יותר. בגידה לא תהיה רק כשמנהלים רומאן עם אישה אחרת, אלא גם כשלוטשים מבטים, מפלרטטים או מנהלים שיחות נפש עם מישהי שאינה אשתך. לרוב האנשים היום הדבר הזה נראה דמיוני. 

ומה עם ההתחדשות, הגיוון, ההתרעננות? אתם שואלים, ובצדק.

נכון, זה חשוב מאוד. אבל יותר משנמצא אותם ברוחב השטחי, נמצא אותם בעומק. בתורה כתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". זוג נשוי אמור להרגיש שהוא גוף אחד. ספר הזוהר קובע שאהבה זו "נשמה אחת בגופים מחולקים". כשבאים בגישה ששנינו בעצם שני חצאים של אותה נשמה, הדברים נראים אחרת לגמרי. כמו שלעולם לא נמאס לך מעצמך (למרות שכל אחד יודה שהוא יכול לפעמים להיות ממש נודניק...), כך לעולם לא אמור להימאס לך מהחצי השני שלך. להפך. תוכלו להפוך את מרחבי הקשר שלכם למשהו ענק, אינסופי, שאפשר רק להעמיק ולהגדיל אותו עוד ועוד.

נכון, זה דורש הרבה עבודה ומאמץ. להחליף בן/בת זוג נראה לפעמים יותר קל, אבל כמו שמולדת יש רק אחת, אמא יש רק אחת ואלוקים יש רק אחד, גם אישה ובת זוג – יש רק אחת. מי שמצטער שלא קיבל עם בן או בת זוגו "פתק החלפה", כנראה שבאמת לא הבין מהי אהבה אמיתית.