לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




יום הנישואין ה- 60 שלנו: הסוד לחיי נישואין יציבים ומאושרים

יום הנישואין ה- 60 שלנו: הסוד לחיי נישואין יציבים ומאושרים

הבסיס לנישואין מוצלחים הוא משהו שלמדנו בהיותנו ילדים.

מאת

בשבוע שעבר אשתי ואני הגענו לציון דרך משמעותי: חגגנו את יום הנישואין ה- 60 שלנו.

למרות שאנשים בימינו חיים עד גיל יחסית מבוגר, נראה כי האושר בחיי הנישואין דווקא מתקצר. הזכרתי במקרה את המאורע המשמח שאני חוגג במהלך הרצאה בלוס אנג'לס, מול קהל מלא באנשי הוליווד. אחד מהם, אישיות ידועה, אמר לי בחיוך, "כבוד הרב, להיות נשוי 60 שנה זה לא משהו מיוחד אצלנו – אבל בדרך כלל אנחנו נשואים לחמש או שש נשים לפחות בתקופה הזו".


הזוג המאושר ביום חתונתם

בתוך שלל האיחולים והברכות של החברים והמכרים, מה שהדהים אותי יותר מכל הייתה השאלה שכמעט כולם שאלו אותי: "מה הסוד שלך?"

נדמה שלהישאר נשוי נחשב בימינו לתופעה כה יוצאת דופן, עד שכדי להשיגה יש כביכול צורך באיזושהי חוכמה מיסטית על-טבעית. זה נראה כאילו הצלחה בנישואין היא משימה כמעט מעבר לכוחותיו של זוג שמתחיל את מסע חייו יחד, עם חלומות משותפים ואהבה מלאת תשוקה. כאילו חייב להיות איזשהו סוד – שנעלם מעיני אנשים רבים – שיהפוך את הצו האוניברסאלי של אלוקים "לא טוב היות האדם לבדו" לאפשרות ברת-מימוש.


הזוג המאושר

ברצוני לענות על השאלה בצורה הישירה ביותר שאוכל. אין כאן סוד. זה משהו שידענו מאז שהיינו ילדים קטנים. הנקודה היא לא לגלות אותו – אלא להיזכר בו. ייתכן אפילו שמדובר בדבר הראשון שלמדנו כשהתחלנו את החינוך שלנו ביחס לכישורי החיים עם אחרים.

לפני שנים יצא לאור ספר שבאופן בלתי צפוי הפך לרב-מכר בינלאומי. שמו של הספר, מאת רוברט פולגום, היה "כל מה שאני צריך לדעת בחיים כבר למדתי בגן". איש לא העלה בדעתו שאמיתות פשוטות אלה יעוררו השראה אצל מיליוני קוראים.

לספר זה יש המשך יהודי. רק בשלב מאוחר הרבה יותר בחיים הבנתי שאת כל שהיה עליי לדעת למדתי כשהתחלתי בלימודי היהדות שלי.

בגיל צעיר מאוד התחלתי ללמוד תלמוד. תוכנית הלימודים, שהייתה משותפת לבתי ספר יהודיים רבים, נפתחה בסוגיה הנודעת מתוך מסכת בבא מציעא, העוסקת במקרה של מחלוקת בין שני אנשים ביחס לבעלות על בגד שמצאו: "שניים אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה"; זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי"". בית המשפט צריך להגיע להכרעה. יש צורך בשבועה כדי לאשש את טענותיהם. ואז ניתנת הפסיקה הסופית: עליהם לחלקה ביניהם. אף אחד מהם לא זוכה בטלית השלמה. ההחלטה היא: עליהם לחלוק.

נהגתי להתפעל מהחוכמה הרבנית שהפכה דיון ספציפי זה לשער הכניסה ללימודי תלמוד עבור ילדים קטנים. האם לא היה מתאים יותר שנלמד להכיר את התלמוד ואת ההלכה היהודית דרך טקסט שמתייחס לברכות ותפילות, או למשהו בנוגע לצדקה, שבת או חגים?

אף אחד מהנושאים האחרים אינו כה חשוב כמו הותרת הרושם על מוחות צעירים ביחס לחשיבות הערך שבעולם הזה לא נוכל תמיד לנצח רק כשאנו טוענים "זה שלי". איננו יכולים לדרוש לעצמנו משהו שגם לאדם אחר יש תביעה לגיטימית לגביו. אי אפשר שנחיה בלקיחה חד-צדדית – חייבים להתחלק, לשתף ולתת תוקף שווה לזכויותיו של הזולת.

זוהי אותה אמת שרוברט פולגום בחר להביא כשיעור המרכזי שיש ללמוד מגן הילדים. אנו מתחילים את החיים מתוך מהות של אחדות – הכל מוענק לנו על-ידי הורינו האוהבים והדואגים. כדי להתקדם, כדי להתבגר ולהתפתח במידה שתאפשר לנו לכבד את זכויותיהם של האחרים וליהנות מהמתנה הנפלאה של חברות – עלינו ללמוד לחלוק. כך נתברך גם ביכולת להפוך נישואין טובים ויציבים לאפשריים.

לחלוק פירושו להביע אכפתיות ואמפתיה. כשאנו חולקים משהו, אנו מכירים בכך ש"אני" הוא פחות חשוב מ"אנחנו". לחלוק פירושו להכיר בכך שפעמים הצורך שלך גדול יותר משלי, בהן הרצון שלך הוא הרצון שלי. לחלוק פירושו לדעת ששני אנשים אינם זהים אולם הם עדיין שווים – יש להם רצונות שונים, שראויים לכבוד גם כאשר קיימים חילוקי דעות בין הצדדים.

כשאלוקים ברא את העולם, מספרת לנו התורה כי הוא סיכם כל מעשה של בריאה במילים "כי טוב". הפעם הראשונה בה משתמש התנ"ך בביטוי "לא טוב" היא בהקשר לבדידות. לא טוב היות האדם לבדו – והפרשנות הרבנית מקשרת בצורה יפה ביטוי זה לא רק להתייחסות לבדידותו של אדם, אלא להערכה שהובעה קודם לכן ביחס לכל דבר שברא האל. קביעה זו מתייחסת גם לכל הפעמים הקודמות שבהן נאמר "כי טוב". כל הדברים טובים מטבעם, אולם רק אם אנו חולקים אותם.

העולם של ימינו מהלל "סלפי" מסוגים שונים: מימוש עצמי, סיפוק עצמי. זהו עולם שבו שולט ה"מגיע לי" – בפוליטיקה, בחברה וביחסים בין-אישיים. מילות המפתח הן "כולה שלי" – ופסיקת התלמוד לגבי חלוקה נחשבת כגישה מיושנת שעבר זמנה. פשרה נתפסת לעיתים קרובות מדי כדרך נוספת להפסיד מחצה – ואיש לא רוצה להיחשב למפסידן, אפילו לא קצת.

חבל שאנשים כה רבים אינם זוכרים מה הם למדו בגן או את המפגש הראשון שלהם עם לימודי התלמוד. לחלוק פירושו לנצח. כשהאני מאמין של "זה שלי" יוחלף ב"זה שלנו", הדבר לא יביא לוויתור על חצי, אלא באורח פלא, יסייע לשני בני הזוג לזכות בכל החלקים.

"מגיע לי" יוצר דרישות. מחויבות יוצרת את הרצון לעורר אושר שניזון מנתינה, אכפתיות, שיתוף וכבוד לצד השני לפחות באותה מידה כמו הכבוד שלנו לעצמנו. איליין ואני התחייבנו להיות אחד למען השנייה – וכך מצאנו את עצמנו חיים כך. התחייבנו להשקיע את מה שדרוש כדי שהנישואין שלנו יצליחו – וכן יש לנו מחויבות משותפת לאלוקים ולערכים שלו – ובורכנו מעבר לכל דמיון.

הרעיון של חלוקה ושל מחויבות במקום "מגיע לי" כמוטו לחיים, מעולם לא היה סוד. הוא העניק לי ולאשתי, איליין, 60 שנים מאושרות של חיים משותפים.

ומסיבה זו, באותה רוח, אני שמח לחלוק תובנה זו עמכם – בתפילה שגם אתם תזכו לכך שאלוקים ישפיע עליכם מטובו בבריאות, באריכות ימים ובנדיבות אוהבת.

26/11/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אנונימי, 29/11/2017 16:21

תודה על השיתוף ישר כח גדול !!

(1) משה טל, 28/11/2017 18:15

חוכמת חיים

שולח ברכה חמה. בשנה הבאה גם זוגתי ואנוכי נחגוג עם הצאצאים (2 בנים ובת, ו- 8 נכדות) את חגיגת 60 השנה לנישואינו. כדאי ללמוד מניסיונם של אחרים, ובמיוחד בימים אלו של בלבול מוחלט של ערכים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub