אני חושבת שלכולנו כבר נמאס מפוליטיקה ומפוליטיקאים. עתידה של המדינה נמצא על כף המאזניים, ונראה שלשליחי הציבור חשוב יותר להוכיח שהצדק עימם או לשפר את מעמדם הפוליטי, מאשר למצוא פתרון אמיתי לבעיות. נדמה שחשוב להם יותר להתעקש על עמדותיהם מאשר למצוא דרך לפשרה. יותר חשוב להם להיות צודקים מאשר לעבוד יחד. ותוך כדי כך, הם מדרדרים את המדינה, ואנחנו כבר ממש מתנדנדים על קצה המצוק.

אנחנו, יחד עם כל השאר, עומדים מהצד וצופים באימה. זוהי לא שעתה היפה של הדמוקרטיה. "כיצד הם יכולים לאפשר לזה להתרחש?" "כיצד הם מעזים להתנהג כך?" אנו מנענעים בראשנו בשאט נפש ואימה.

אבל יתכן שמצב השחיתות הציבורית רק משקף בעיה עמוקה יותר. יתכן, שבמקום להתמקד בגורמים חיצוניים כמו פוליטיקאים וראשי ערים, ראוי שנפנה את תשומת לבנו פנימה לעבר עצמנו, לעבר מערכות היחסים שלנו, ובפרט לעבר חיי הנישואין שלנו.

כמה ממערכות היחסים שלנו מתנדנדות אף הן על סף תהום, רק משום שאנחנו מתעקשים ולא מוכנים להתפשר בגלל ש"אנחנו צודקים"?

להיות צודק, זה להיות במקום מבודד מאוד. זה יכול לעלות בחברויות שלכם, במערכות היחסים שלכם עם ילדיכם, ובמערכת הנישואין שלכם – והמחיר לא שווה את זה.

לא רק הפוליטיקאים שלנו צריכים ללמוד את אמנות הויתור והפשרה; גם אנחנו צריכים להתעמק בה ולאמץ אותה. רבים מאיתנו מכירים בחשיבותה של הפשרה במקומות העבודה שלנו. אנחנו יודעים לנהל משא ומתן באופן מקצועי ביותר, כאשר מדובר בסגירת עסקאות והגעה להסכמי עבודה. אז מדוע אנו משאירים את כל המיומנויות הללו מחוץ לסף דלתנו, כאשר אנחנו מגיעים הביתה? מדוע אנחנו נעמדים על הרגליים האחוריות דווקא כאשר הנושאים העומדים לדיון הם משמעותיים הרבה יותר?

במידה מסוימת, התנהגותם של הפוליטיקאים היא ההתנהגות של כולנו

התסכול שאנו חשים מול הפוליטיקאים, אמור ללמד אותנו משהו. הפוליטיקאים אינם יצורים ממין אחר. במידה מסוימת, ההתנהגות שלהם היא ההתנהגות של כולנו.

האם אי פעם נגררת לויכוח עם בעלך, וסירבת לסגת מעמדתך? האם הפסקת אפילו לדבר איתו? את מי זה משרת? את צרכיו של מי? בוודאי שלא את צרכייך שלך (יש משהו מעוות בטקטיקה הזו – אנחנו כועסים על תקשורת לקויה עם אדם שאנחנו אוהבים, אז אנחנו לגמרי מפסיקים לתקשר עמו?). המטרה שלכם היא להגיע לקרבה גדולה יותר ולהבנה אמיתית יותר ביניכם. ברור שאין דרך להשיג זאת אם לא תדברו זה עם זה.

האם אי פעם הרגשת מתוסכל מאשתך, משום שהיא לא מסכימה עם כל רעיונותיך? האם אתה מתכוון להתיישב על הכורסה האהובה עליך, ולהסתגר בהתמרמרות חרישית? גם זאת אינה אסטרטגיה יעילה.

אם אנו מניחים שהמטרה שלנו היא להגיע להרמוניה זוגית, אנחנו חייבים לדבר זה עם זה. אנחנו חייבים להקשיב באמת זה לזה (בואו נקווה שגם הפוליטיקאים קוראים את המאמר הזה!). אתם חייבים לוותר על כמה דברים - לא על כל דבר שווה לריב, לא כל הנושאים עד כדי כך חשובים. אנחנו חייבים להתפשר לפעמים – אף אחד לא מקבל את כל מה שהוא רוצה. אנחנו צריכים להבין שהוכחת צדקת דרכנו אינה מטרה בפני עצמה; שהזוגיות שלנו חייבת להיות גדולה מסכום חלקיה. אנחנו חייבים (האם אעז לומר זאת?) להעמיד את צרכיו של בן הזוג לפני הצרכים שלנו (לפוליטיקאים: הכניסו כאן את המדינה, לא את שמו של היריב הפוליטי!).

אם לא נצליח לעשות זאת, חיי הנישואין שלנו (וגם החברויות) עלולים חס ושלום להתפרק (ואני מודאגת באותה המידה גם ביחס למדינה שלנו). אסור שמערכות הנישואין שלנו יגיעו למצב של עמידה על סף תהום, עד למצב בו כבר אמרנו מילים קשות מדי, צדקנו יותר מדי פעמים, הסתלקנו פעמים רבות מדי והתכנסנו אל תוך שתיקה עיקשת עד שבני הזוג שלנו ויתרו לנו. אומנות הפשרה והתקשורת היא המפתח לחיי נישואין מוצלחים ולמערכות יחסים קרובות. אם הפוליטיקאים שלנו אינם מצליחים להשיג זאת, בואו נעשה מאמץ ללמד אותם דבר אחד או שניים.