רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

נישואין

תזכיר לי למה אנחנו עדיין ביחד?

ט״ז באדר א׳ ה׳תשע״ד ט״ז באדר א׳ ה׳תשע״ד 16/02/2014 | מאת איליאנה ואלי גלובינסקי

פתרון רדיקלי שבחרו בני זוג הנשואים 25 שנים, כדי לגשר על הפער שנוצר ביניהם.

"אנחנו מתגרשים", סיפרה לי חברה בטלפון.

מתגרשים? אחרי שנים רבות כל כך של נישואין? אחרי שהם עברו כל כך הרבה יחד? אחרי שגידלו יחד את ילדיהם? מדוע? מה קרה?

אבל אני ידעתי את התשובה, כי שמעתי אותה יותר מדי פעמים בזמן האחרון, מפי חברים ומכרים רבים כל כך: שעמום, התרחקות, ישיבה אחד מול השני בלי שיש מה לומר, חוסר ברומנטיקה ובאינטימיות, תחושת זרות, חוסר הסכמה והבנה הדדית, חוסר מוכנות להשלים עם עניינים שהיו נסבלים בעבר, מפני שהילדים עוד היו בבית, הסיכוי למצוא מישהו אחר שיוכל לספק באמת את כל הצרכים.

בעיצומה של המהומה הזו, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שקורה במערכת הנישואין האישית שלי. כשהילדים עוד היו בבית, השיחות בינינו התמקדו בהם, בענייני עבודה ובדרכים לנהל את בית בצורה טובה. אחרי שילדינו עזבו את הבית, התחלנו לחוות כמה מן האתגרים שהקשו כל כך על חברינו. גילינו שפער צמח בינינו, והשאלה הייתה כיצד ניתן לצמצם אותו.

שיעור הגירושין בזוגות מעל גיל 50 הכפיל את עצמו בשני העשורים האחרונים. הסוציולוגים מכנים תופעה זו בשם "מהפכת הנישואין האפורה"

לא מפתיע לשמוע, ששיעורי הגירושין בעולם המערבי גבוהים כל כך. מה שבאמת מפתיע, עם זאת, הוא ששיעור הגירושין בזוגות מעל גיל 50 הכפיל את עצמו בשני העשורים האחרונים. הסוציולוגים מכנים תופעה זו בשם "מהפכת הנישואין האפורה". מומחים צופים ששיעור הגירושין בקרב בני הגילאים הללו ימשיך לגדול בעתיד. למרות שמחקרים רשמיים העוסקים בתופעה זו רק החלו, קיימת אמונה שהגורם הראשי לכך הוא הדגש על ההגשמה העצמית והאינדיבידואליזם של דור ה"אני". הפילוסופיה של "מה עשית למעני לאחרונה" נותנת את אותותיה ואת השפעותיה השליליות בחברה.

כדי למנוע מעצמנו להפוך לחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת הזו, בעלי ואני היינו חייבים לנקוט בפעולה מהירה וברורה.

תמיד חשבתי שאני מכירה את בעלי כמו את כף ידי, ושאין בעולם דבר שהוא יכול לעשות, שיפתיע אותי. אך יום אחד הוא הפתיע אותי מעבר לכל דמיון. הוא אמר, "מה דעתך שניקח שנת חופש בשביל לטייל, ללמוד ולחדש את הקשר בינינו?"

הייתי המומה. לא האמנתי למשמע אוזניי. לקחת שנת חופש ולעשות בדיוק את הדבר ההפוך ממה שעושים החברים שלנו? זה היה גאוני!

אך כיצד נוכל לעשות את זה? אמנם לי הייתה מעט גמישות בעבודה, אך בעלי עובד במשרה תובענית כמנהל בכיר בחברה גדולה. הם לעולם לא יאפשרו לו לקחת חופשה לתקופה ארוכה כל כך.

"אני אתפטר", הציע אלי. "או ליתר דיוק, אני אציע להם לפטר אותי", הוא הוסיף.

"להתפטר, להיות מפוטר...?" מה עם המשכנתא? מה עם לעזוב עבודה רווחית ויציבה, בתקופה בה שניים מילדינו עדיין לומדים באוניברסיטה, ושוק העבודה שהולך ומתערער עקב שיעורי פיטורין חסרי תקדים?

"האם תהיי מוכנה לרדת ברמת החיים לאחר שנשוב... אם נהיה מוכרחים?" הוא שאל.

ואז התחלתי להבין. זהו טעמו של החופש, ההכרה שאיננו לכודים, שפרושות בפנינו אפשרויות ושהכול הוא עניין של בחירה. בעלי היה רציני והגיע הזמן להחליט.

הנחתי שאחרי שנחזור, נמצא דרך להתקיים, אך אני אהיה חייבת להיות מוכנה להוריד את רמת החיים שלי ולוותר על דברים שונים. לקח לי שניות ספורות בלבד, עד ששמעתי את עצמי אומרת, "בוא נלך על זה!".

הודענו על כך לבני המשפחה ולחברים. ילדינו עודדו אותנו בצורה נמרצת, וכך גם הוריי. אפילו אבא שלי, שתמיד היה מכור לעבודתו, ציטט (בלי לשים לב) את פרקי אבות, שם כתוב, "אם לא עכשיו, אימתי?". בקרב חברינו שמענו מגוון רחב של תגובות. חלקם חשבו שזהו רעיון מבריק; אחרים חשבו שיצאנו מדעתנו. אולם עבורנו, הרכבת כבר עמדה לעזוב את התחנה, ואנחנו היינו נחושים לקפוץ עליה.

זה קרה הרבה יותר מהר ממה שציפינו. כעבור חודשיים כבר היינו בדרך.

ישראל: התמודדות עם בעיותינו

החלטנו להתחיל את המסע שלנו בישראל, משום שהרוחניות תמיד הייתה נושא שנוי במחלוקת במשפחתנו. בעלי גדל בקליפורניה, והגיע מרקע חילוני ביותר. אני חונכתי בארגנטינה, כחלק מקהילה יהודית מגובשת מאוד, שהייתה מלוכדת יותר סביב תרבות יהודית מאשר סביב הדת. כאשר התחתנו והבאנו ילדים לעולם, הזדעזעתי מהקלות שבה יהודים עלולים להשתלב ולהתבולל בתוך התרבות האמריקאית. החלטתי לשלוח את הילדים שלנו לבית ספר יהודי, שם הם ילמדו לימודי יהדות מפי מורים שחיים כיהודים ומאמינים במה שהם מלמדים. אלי הסכים לכך רק למען שלום הבית, אך לא תמך בדעותיי בהתלהבות יתירה. במשך הזמן, ילדיי ואני הפכנו להיות יותר דתיים, וככל שהכנסתי יותר את עולם היהדות לביתנו, באופן חד צדדי, הרוחניות הפכה לנושא שנוי במחלוקת ביני לבין בעלי.

ישראל הייתה המקום האידיאלי, בו יכולנו להתמודד באופן ישיר עם המחלוקות בינינו, שהובילו אותנו לכיוונים מנוגדים

ישראל הייתה המקום האידיאלי, בו יכולנו להתמודד באופן ישיר עם המחלוקות בינינו, שהרחיקו אותנו זה מזה. במשך מספר חודשים, הייתי יוצאת בכל בוקר ללמוד ב"נווה ירושלים", סמינר לנשים צעירות בעלות רקע מועט ביהדות. אלי השתתף ב"תוכנית היסודות" של ישיבת אש התורה, תוכנית המעניקה רקע בסיסי ביהדות לגברים צעירים (וגם לכמה גברים מבוגרים יותר, מדי פעם). השינוי בחיי הנישואין שלנו היה מיידי.

דלתות ואפיקים חדשים נפתחו בפנינו. בפעם הראשונה, התעמקנו בעולם התורה ורצינו רק עוד ועוד. זה עזר לנו לקבל פרספקטיבה מדהימה ועורר אותנו לבדוק את עצמנו, ולברר בינינו את החיים והמטרות שלנו כיחידים וכבני זוג. היינו נרגשים להיפגש ולשתף זה את זה בדברים החדשים שלמדנו. היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר.

אצל אלי, התעורר משהו עמוק בפנים. זו הייתה הפעם הראשונה בה היו לו הזדמנות ורצון לחקור, לברר, לאתגר, להבין וליזום מערכת יחסים עם הקב"ה. זה היה חיוני עבור הזוגיות שלנו. כעת, במקום שאני אלחץ ואוביל, יכולנו לצמוח ביחד, זה לצד זה. הוא זה שהציע שנתחיל לשמור שבת.

מה שלמדנו בישראל השפיע באופן משמעותי על הדרך בה אנו מתייחסים זה לזה. לדוגמא, מאד עניינה אותנו התפיסה, שבן זוג הוא כמו ראי שחושף את כל החולשות של בן זוגו, בדרך שמביאה לצמיחה. הנישואין אינם אמורים להיות רק כייף והנאה, אלא מערכת יחסים של תלות הדדית, המאתגרת כל אחד מבני הזוג לגדול ולשאוף להגיע למיצוי הפוטנציאל הטמון בו. תפיסה זו עזרה לנו להתמודד עם נקודות השוני שבינינו.

כעת, כאשר מתעוררת בינינו מחלוקת, במקום לאפשר לה להגדיל את הפער בינינו, אנו רואים בה הזדמנות לצמיחה. זה לא אומר שהקונפליקטים הללו נעימים, אלא שתמיד קיים בסופו של הוויכוח משהו חיובי שניתן ללמוד ממנו.

לראות עולם

אחרי ישראל, המסע שלנו המשיך למדינות אחרות כמו אוסטרליה, ניו זילנד, בוצוואנה, דרום אפריקה, איטליה, צרפת, אנגליה ועוד. עם זאת, מידי כמה חודשים הרגשנו צורך לחזור לישראל כדי "להטעין את המצברים" הרוחניים שלנו. הגענו למסקנה המשותפת, שלרמת הרוחניות והחיבור הנפשי שמצאנו בירושלים, אין שום מקבילה אחרת בעולם.

גילינו שאנחנו מסוגלים לחיות עם פחות, לעבוד בצורה יותר מאוזנת ולהקדיש את הזמן שלנו למה שבאמת חשוב

עדיין, בכל מקום בו ביקרנו, עברנו חוויות בלתי נשכחות ולמדנו המון. בין היתר, גילינו שלמרות שאנו מבלים את רוב הזמן שלנו בחדרי מלון או בדירות חדר קטנטנות, אנחנו מאושרים כהוגן. לא נזקקנו לכמות של בגדים או חפצים שבעבר חשבנו שלא נסתדר בלעדיהם. התחלנו את הטיול עם ארבע מזוודות גדולות, ובהדרגה ירדנו לשתיים. למדנו שבארצות אחרות, אנשים חיים את חייהם ונהנים מהם, עם הרבה פחות מתח, ובלי לחץ של עבודה ללא הפסק, רק כדי לרכוש את החפצים החומריים העדכניים ביותר. גילינו שאנחנו מסוגלים לחיות עם פחות, לעבוד בצורה יותר מאוזנת ולהקדיש את הזמן שלנו למה שבאמת חשוב: משפחה, תורה ומערכת היחסים בינינו.

ההזדמנות לה זכינו הייתה נדירה. אין צורך לקחת שנה שלימה של חופש, בשביל להגיע למערכת נישואין מוצלחת ומספקת. כל מה שצריך הוא את הנכונות להפוך את מערכת היחסים לדבר העליון בסדרי העדיפויות שלכם. קחו את הזמן להיות אחד עם השני, השקיעו במערכת היחסים שלכם, העניקו, הכירו תודה, הכניסו הנאה וחוש הומור למערכת היחסים, התייחסו זה לזה בכבוד מרבי, לימדו תורה וצמחו יחד מבחינה יהודית.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן