מדי שבוע בעלי ואני יוצאים לדייט. במשך השנים התברכנו גם בבייביסיטריות מוצלחות, וגם בנאמנות הדדית שלא לפספס אף פגישה. ישבנו על כוס מילקשייק בלובי של בתי מלון ושאלנו זה את זה שאלות אופייניות לדייטים - ולפעמים אפילו הופתענו מתשובה בלתי צפויה. צעדנו לאורך החוף של נתניה וטיפסנו במסלולים תלולים ליד ים המלח.

היו לנו טיולים רומנטיים בעיר העתיקה ותפילה משותפת בכותל. גלשנו יחד בחרמון, כשאנו צופים מלמעלה בשלג המכסה את העצים ובפסגות המלכותיות שמקיפות אותנו. שיחקנו כדורסל, גלשנו ברולרים ולמדנו יחד.

הפגישות האלה מזכירות לנו את חברותנו ואת המטרות המשותפות שלנו. לא מכבר חגגנו את יום הנישואים העשירי שלנו, ועם ארבעה ילדים, גם עומדים בפנינו אתגרים משותפים רבים.

בשבוע שעבר היה לכל הילדים שלנו וירוס בבטן. בכל לילה ילד אחר הקיא בסביבות 2 לפנות בוקר. בעלי ואני היינו סחוטים, אבל היינו צוות - אחד מאיתנו ניקה את הילד, השני ניקה את המיטה. ואני חשבתי, כמה סובלנות וסבלנות דורשים חיי הנישואים ל"בלגנים" של אמצע הלילה. אבל כשבני זוג משקיעים זה בזה ומבלים ונהנים יחד, יש מספיק אנרגיה במערכת היחסים בשביל המטלות היומיומיות השגרתיות והארציות. בכל מערכת יחסים תהיה מידה כלשהי של דינמיקה קשה עם המחותנים, תקופות קשות מבחינה כלכלית וכל מיני אי הבנות. אבל כשאנחנו כל הזמן מפקידים "כסף" בחשבון הנישואים שלנו, המשיכות מהחשבון הרבה פחות מורגשות.

כשאנחנו יותר מידי חוששים לגלות חולשה, אנחנו מציבים מערכות הגנה תת הכרתיות

על פי הרב דוד גוטליב, המלים הקשות ביותר הן "אני צריך/ה אותך". בעולם שלנו להיות "נזקק" משמעותו חולשה. אנחנו לא זקוקים לשום דבר ולאף אחד. אולי אנחנו רוצים משהו, אבל אנחנו בשום פנים ואופן לא נזקקים לו. ובכל זאת, בלי להודות שאנחנו זקוקים זה לזה, כמעט בלתי אפשרי להעניק ולקבל אהבה. כשאנחנו יותר מידי חוששים לגלות חולשה, אנחנו מציבים מערכות הגנה תת הכרתיות. אנחנו מבקשים מבני הזוג שלנו להתקרב אלינו ובו בזמן דוחים אותם.

נסו לומר לבן/בת הזוג שלכם: אני צריך/ה אותך כדי לבנות יחד אתי בית. אני צריך/ה אותך כדי שנצמח ביחד. אני צריך/ה אותך כדי לעזור לי. קשה לומר את המילים האלה, משום שברמה מסוימת אנחנו עדיין ילדים עקשניים שרוצים לעשות הכל איך שהם רוצים: אל תעזרו לי. אני רוצה לעשות את זה לבד!

גדלתי בחברה פמיניסטית מאוד. השתתפתי בתחרויות ספורט, ושאפתי למצוינות בלימודים. כשבסופו של דבר ישבתי בכיתה במוסד היוקרתי, אליו הצלחתי להתקבל, חשבתי: "עשיתי את זה. זהו זה. אני יכולה להצליח בלי שום עזרה."

נדרשו לי שנים ארוכות כדי להבין כמה שהמחשבה הזאת ילדותית. אם אחת המטרות העיקריות בחיינו היא לבנות מערכות יחסים יציבות עם אחרים, אז אנחנו חייבים להשאיר פתח לאחרים כדי להעניק לנו. זאת לא אומרת שעלינו לוותר על העדפותינו או יכולותינו, זאת אומרת להשתמש בכל הכישורים והיכולות שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לומר "אני צריך/ה אותך בתור בן/בת זוגי. אני לא יכול/ה לנהל את ה'חברה' הזאת לבדי." זאת אומרת להיות מסוגלים להוביל את הנישואים שלנו ולהתקדם אל מעבר לאהבה.

כשבני זוג יוצאים יחד, הם נזקקים זה לזה בצורות חשובות ורבות כל כך. במקום לראות בצורך הזה מכשול או חולשה, אנחנו צריכים לראות בו אוצר. ובפעם הבאה שאתם מחליקים על הר תלול ובן הזוג שלכם מושיט יד, קחו אותה. אולי תוכלו להגיע לפסגה לבדכם, אבל המסע האמיתי מתחיל רק כשאתם מטפסים יחד.