רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מעגל החיים

בקשה אחרונה

ז׳ בתמוז ה׳תשס״ט ז׳ בתמוז ה׳תשס״ט 29/06/2009 | מאת אמונה בכר

ידעתי שסבתא עומדת לעזוב את העולם הזה בקרוב, והייתי נחושה להיות איתה לפני שזה יקרה.

הקשר ביני לבין סבתא שלי התחיל כבר כשהייתי צעירה מאוד - כשהייתי בת שבעה חודשים, ביקרנו בקנדה לכבוד החתונה של דוד שלי.

ברגע שהיא ראתה אותי, היא הרימה אותי ואמרה: "זאת שלי". היא הציבה את עריסתי בחדר השינה שלה, והייתה מרימה אותי ברגע שהייתי פוקחת את עיני בבוקר. כשעמדנו לחזור לישראל, היא לקחה את אחת מחליפות התינוק שלי ותחבה מתחת לכרית שלה, כדי שתוכל להריח אותה מידי בוקר. תמיד הרגשתי קשר חזק במיוחד כלפיה, והיא הרגישה באופן דומה כלפי.

היא הייתה אישה טובת לב שעשתה ככל יכולתה כדי לגדל שני ילדים, כשהיא מנהלת באותו הזמן מסעדה יחד עם בעלה. לא היו לה חיים קלים - היא הייתה אחת משבע אחיות, והמשפחה שלה היגרה לקנדה מפולין כשהייתה בת 5. אבא שלה למד שחיטה, ונרצח על ידי אנטישמיים בזמן שחיפש בין הכפרים תרנגולות לרכישה. שבע הבנות התייתמו בין לילה, ושלוש הגדולות (כולל סבתא שלי) נאלצו לעזוב את בית הספר ולמצוא עבודה.

בגילה המבוגר היו לה מספר בעיות בריאותיות, וכשהיא איבדה את עצמאותה, אמא שלי החליטה לעבור לקנדה כדי לטפל בה. אמא שלי ואחיה היו כל כך מסורים כלפיה.

בקשתה של סבתא

בשיחת טלפון היא אמרה לי, "אמונה, אני מאוד רוצה לראות אותך עוד פעם אחת." לא היה לי נעים לשמוע את זה. האם היא מתכוונת שהיא הולכת למות בקרוב? פשוט התעלמתי מזה, משום שלא יכולתי להודות לעצמי שבסופו של דבר כולם מתים – אפילו סבתות אהובות.

כמה חודשים אחר כך, התקשר אליי אחד הקרובים מהמוסד הסיעודי בו היא הייתה, ואמר שלסבתא לא נשאר הרבה זמן. בשלב הזה, סבתא שלי כבר לא הייתה מסוגלת לדבר, אבל היא יכלה לשמוע שאני מדברת אליה דרך הטלפון. פתאום הבנתי שאני הולכת לאבד אותה בקרוב מאוד.

"סבתא, את רוצה שאני אבוא?" והיא ענתה ואמרה, "כן!"

"איך את מרגישה?" שאלתי אותה, "סבתא, אני אוהבת אותך ורוצה שתרגישי טוב. בבקשה קחי את התרופות שנותנים לך ובבקשה תשתי הרבה!" היא פקחה את עיניה לראשונה באותו יום, והביעה את התרגשותה. שמעתי אותה נושמת עמוק וידעתי שהיא מגיבה, אז שאלתי אותה, "סבתא, את רוצה שאני אבוא?" והיא ענתה ואמרה, "כן!"

כולנו ידענו שמאוד חשוב להגשים את משאלתה האחרונה. חשבתי לעצמי, איך אני אמורה לעזוב את ששת הילדים שלי, ואיך אני מצליחה להגיע לשם בזמן??

בעזרת ה' הייתי בדרכי לקנדה יום וחצי אחר כך. נכנסתי לחדרה, והיא ישנה. נשקתי לה ולחשתי, "אחזור שוב בבוקר."

בבוקר שמתי לב שהיא לא מסוגלת לדבר, היא בקושי אכלה ולא ממש זיהתה אף אחד. כשנכנסתי ואמרתי בקול הישר לתוך אוזנה, "זאת אמונה, באתי לראות אותך", היא כל כך שמחה! וגם אני כל כך שמחתי שהספקתי להגיע בזמן, עם זאת הייתי כל כך עצובה לראות את סבתי האהובה גוססת. אמי ואני הבנו שזמנה הולך וקרב, ולכן החלטנו להישאר איתה כל השבת.

יומה האחרון

כשנכנסנו לחדרה בבוקר יום השבת, ראינו שזה עומד כפי הנראה להיות יומה האחרון בעולם הזה. זה כאב מאוד. רצינו לתת לה את מלוא האהבה, הנחמה, ההערכה והשלווה שביכולתנו לתת. היא עברה את כל השלבים שעוברים על האדם כשהוא מבין שהמוות מתקרב, ואנחנו השתדלנו ככל יכולתנו לעשות את הדבר הנכון בכל שלב.

שרנו שירי שבת בשבילה, אמרנו תהלים, קידשנו על היין והרטבנו את פיה במיץ ענבים. אמא שלי החזיקה את ידה כמעט כל היום – במשך 11 שעות – ואמרה לה שוב ושוב לא לפחד, משום שהעולם הזה הוא רק סבל בשבילה, ושהיא הולכת למקום כל כך טוב. היא אמרה לה שההורים שלה, בעלה ומשפחתה מחכים לה שתגיע. אמא שלי הייתה כל כך אמיצה; לעולם לא אבין איך היה לה כוח לומר את המילים האלו.

סבתא רצתה שנחזור שוב ושוב על קריאת שמע. היא לא דברה או נעה, אבל הרגשנו מה בדיוק היא רוצה וצריכה. זאת הייתה השבת הכי רוחנית שאי פעם הייתה לנו, והרגשנו שיש לנו זכות גדולה לעזור לה לעבור מהעולם הזה לעולם הבא כשאנחנו לצידה, יחד איתה כמעט עד לרגע האחרון.

אילו רק היינו יכולים לראות שהנשמה עולה למקום טוב יותר, היינו צוחקים בשמחה

אדון וגברת סנדס (אחייניתה של סבתא) וגברת למפרט (חברה של סבתא) באו להיות איתה. כולנו היינו שם יחד כדי לתמוך בה במעבר הקשה השני בחיים (הלידה היא המעבר הראשון). המוות דומה ללידה מבחינות רבות - כשהנשמה מגיעה לעולם, התינוק בוכה (משום שהוא מגיע מעולם רוחני לעולם חומרי) וכל הקרובים שמחים. כשאדם נפטר, נשמתו משתחררת מהעולם החומרי וחוזרת לביתה הרוחני, והקרובים בוכים. אילו רק היינו יכולים לראות שהנשמה עולה למקום טוב יותר, היינו צוחקים בשמחה.

השעה האחרונה

היא התקשתה לנשום, ואנחנו הרגשנו שהיא נאחזת בחיים משום שהיא לא רצתה להיפרד מאיתנו. בנה ראה שכל עוד אנחנו שם, סבתא לא תיכנע למלאך המוות.

כשהוא הבין שאנחנו לא מסוגלות לנתק את עצמנו ממנה, הוא ניסה למצוא תירוץ טוב כדי לעזור לנו לצאת. "רוצות לראות את הנכד שלי? עדיין לא ראיתן אותו. נלך רק לחצי שעה ונחזור מייד."

עמוק בפנים חשנו שהיא עומדת למות מייד אחרי שנצא. אמרנו איתה וידוי, ולמרות שהיא לא ידעה עברית, נשמתה זיהתה את המילים ועיניה נפקחו לרווחה במבט מלא הכרה. אין מילים שיכולות לתאר את המבט הזה. היא ידעה שהגיע זמנה.

בערך 40 דקות אחרי שיצאנו, התקשרו להודיע לנו מבית החולים שהיא נפטרה. מיהרנו לשם שוב. היא נראתה כמו מלאך, כה שלווה, ידיה עדיין חמות ואנחנו הרגשנו שמלאכים רוקדים בחדר. הייתה תחושה כל כך שמחה באוויר. ידעתי שנשמתה מתבוננת בנו מלמעלה.

רק מלשהות בחדר הזה, ידעתי בוודאות שסבתא שלי נמצאת במקום טוב.

לא כל אחד זוכה שקרוביו יהיו איתו ביומו האחרון, יום מלא ברוחניות, כבוד ונחמה. כשהקרובים באו לשבעה, למדנו על החסדים הרבים שסבתא עשתה.

היו לה המון זכויות.

מרי מיידנברג-וייסמן הותירה אחריה שני ילדים נהדרים, שבעה נכדים מקסימם וארבעה עשר נינים מתוקים. היא נפטרה בכ"ח בחשוון תשס"ז.

*לעילוי נשמת מרים בת יצחק לייב, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן