הערפל הסמיך שבחוץ, משהו בין לבן עכור לבין אפרפר, מטשטש את התמונה היום-יומית שהפכה לחלק ממני: רחוב צר, שקט, חום וירוק נוגעים זה בזה לצד הכביש, בתים ירושלמיים צנועים נחבאים אל הכלים.

האמת היא שגם בלי הערפל, הרבה ירוק כבר אין כאן לאחרונה: העצים נותרו עירומים, מותירים לרגליהם ערמות עלי שלכת דהויים, המחוללים במחול עילג עם כל משב רוח. הגשם צובע את האפור העמום של קליפת העצים באפור עמוק וחד יותר, הדשא מדולל ומדובלל, ועל הכל מזרזף הקילוח הדקיק, מערבב את הגוונים זה בזה ויוצר כתמים עכורים.

תפאורה מושלמת. כאילו מישהו ערך צילום רנטגן צבעוני בתוך לבי פנימה, והציג את התמונה לעין כל: הרבה אפור, הרבה עכור, הרבה מטושטש, ועל כל הביצה הסמיכה הזו, ממש כמו על הרחוב הקטן שלי, יושב איזה ערפל סמיך וכבד שלא מותיר מרחב ראיה.

זה לא התחיל היום: איזה זמן אני כבר מרגישה שהעניינים חורגים (וחורקים...) ממסלולם. זה לא רק דיכאון החורף המינורי שלי. תמיד ידעתי שהוא אוהב לבוא לבקר יחד עם להקות הציפורים הנודדות, ולהישאר, מעיק ומדכדך, עד שניקיון הפסח מאלץ אותו להסתלק מן הבית עם כמה שקים של גרוטאות וסמרטוטים.

כשהימים מצטרפים לשבועות משמימים, נצבעים גם רגשותיי באפור המשמים הזה

אבל לאחרונה אני חשה שמשהו הולך ומתמעט מן הזרימה הנינוחה שהיתה כאן פעם, בבית הזה. פחות מדי הבנה ויותר מדי צלילים צורמים ביחסים שלי עם המתבגרים, פחות מדי צחוק ונינוחות ויותר מדי בכי ותסכול של הקטנים, וגם – לא נעים לומר – משהו הצטמק והתקשה ביחסים עם בן הזוג. טוב, אני יודעת שבכל מערכת זוגית ישנם ימים של יותר וימים של פחות, אבל כשהימים מצטרפים לשבועות משמימים, נצבעים גם רגשותיי באפור המשמים הזה.

והבוקר, הבוקר הזה באמת היה צורמני במיוחד. התעוררתי מאוחר מדי (טוב, השמש לא זרחה בחלון, מה כבר אפשר לדרוש?), מכדי לנהל את העניינים בשלווה וברוגע החיוניים כל כך. לא הספקתי להכניס את הכביסה של אתמול בלילה למייבש, וכך הייתי אנוסה להתמודד עם ילד חסר מכנסיים וילדה נטולת סוודר (לא שאין להם, אבל הם רוצים דווקא את אלה שבכביסה). במקרר חכתה רק חצי שקית של חלב, בחוץ זרזף הגשם הזה – שמספיק בדיוק בשביל להעכיר את מצב הרוח, אבל לא מביא את טפטופי השמחה הקצביים של גשמי הברכה. הבת הגדולה אחרה את ההסעה לבית הספר שלה, ולפני שנפרדתי מבעלי (בחיוך חמוץ) עוד הספקתי להתעצבן עליו, לא ממש באשמתו, על כך ששום דבר לא הולך הבוקר.

והנה אני כאן, רטננית שכמוני. הצלחתי להתחיל לכל המשפחה את היום בסימן של עכירות סמיכה, ואין בי את האנרגיות המתבקשות למאומה, חוץ מאשר לשבת מול החלון ולא לראות כלום.

ממש מעבר לחלון נטוע העץ ששתלנו לפני עשר שנים, והוא הדבר היחיד הקרוב מספיק בכדי שאוכל להבחין בו. האמת היא, שלאחרונה לא כל כך התייחסתי אליו: מים יש לו מספיק, והענפים החשופים השולחים זרועות מתחננות אל השמיים, אינם בדיוק מראה משובב נפש. אני מעדיפה לחכות לימים טובים יותר של פריחה ושגשוג. יש לנו מן המשותף היום ,לעץ העירום הזה ולי...

ובכל זאת, יש משהו חיובי בכך שאני יושבת בחוסר מעש ובוהה בעד החלון: כמה דקות עוברות, אמנם, אבל פתאום אני מבחינה במשהו חדש, שלא היה כאן עד היום: זעיר-פה זעיר-שם צצים לבלובים רכים, כמעט בלתי-נראים, של עלים חדשים. טפיחות המכחול הזעירות הללו עושות לי משהו, משהו טוב אפילו: לא לעולם דכדוך ושלכת, לא לעולם תקיעויות ורגשות מצומקים. עוד רגע, ואני מבחינה גם, הפלא ופלא, בכמה ניצני פרחים ורודים-ארגמניים העומדים, עוד מעט קט, לפקוע ולצבוע את העץ המשמים שלנו בגוונים של התחלה.

שמעת מה אמרת? גוונים של התחלה!

אני מתנערת ומתעשתת. יש חיים אחרי המילים הקשות, יש פריחה אחרי צְהוב העלים הקמלים. אפילו הערפל כבר החל להתמוסס, וכמה קרני שמש מבליחות בעדו. היום, כשיחזרו ילדי הביתה, יחכה להם הורה שבלבו הנצו ניצנים ועל פניו החל ללבלב החיוך. כמו העץ שבחצר, גם אני יכולה למצוא בתוכי את קצה החוט המוביל אל הצמיחה ואל ההתחדשות. גם אני יכולה לגלות בתוכי מכמנים של הבנה ושל נתינה, של התגברות ושל יכולת להוביל יחסים שנבלו ונשרו, לפסגות חדשות של שיתוף וקירבה.

ראיתי פעם כתוב, שעד ט"ו בשבט כבר ירדו רוב גשמים, ומכאן ואילך מתחילים המעיינות להתמלא, והשרף לזרום באילנות. התמלאו לכם, אם כן, מעיינותי, זרום לך, השרף שבגזעי, לבלבו לכם, עלי החדשים.

שנה טובה לך, העץ שבחלון לבי.