שוב מלחמה.

לכאורה לא זעה שגרת הימים שלנו, יושבי המרכז, ולו במילימטר. נכון, הילדים מספרים, כמעט מדי יום, על חברים חדשים "מהמלחמה" שהצטרפו לכיתתם, ועל פרקי התהילים שהם אומרים, כולם ביחד. אבל הם, וגם אני, ממשיכים בשלנו ובמטלות היומיום.

רק לכאורה. כי בעצם, עמוק בלבי, רובץ צער המלחמה ואימותיה, והוא מכביד עלי כפי שלא הכביד מעולם, באף מלחמה.

כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי אני בכתה ב'. כמה שבועות קודם לכן כבר מלאנו שקים בחול, והילדים קבלו מהג"א חוברת שהסבירה את כללי ההתגוננות האזרחית בשפה מובנת. גיבור החוברת היה צבי-צב, שהסביר לכל ילד שהיה מוכן לשמוע כי הוא אמנם מתחבא בתוך ביתו שלו, אבל מה לעשות, הילדים חסרי השריון צריכים ללמוד איך לתפוס מחסה יעיל בזמן אמת.

האזעקה הראשונה תפסה אותנו בדרך לבית הספר.

אמונות על דבריו של צבי-צב, דפקנו על הדלת הראשונה שנקרתה בדרכנו, דלת עץ כחולה. אולם הקשישה הנרגנת שעמדה מאחוריה לא שמעה מעודה על הוראותיו של הצב החביב, ואנחנו המשכנו, בריצה, עד למקלט בית הספר.

ששה ימים מאוחר יותר, ביום האחרון למלחמה, הוציאו תלמידי כתה ח' את הסוכריות החמוצות מתוך מאגרי המזון של בית הספר, ורקדו במעגלים בחצר. בימים הבאים, ימים של שכרון הניצחון, למדנו לשיר עם עם ישראל כולו את "דגל תכול-לבן במצרי טיראן", "שארם-א-שיך חזרנו אלייך שנית", וכמובן – גם את "ירושלים של זהב" האגדי.

מלחמת יום כיפור כבר היתה חוויה אחרת. קשה, נוקבת, שומטת את הקרקע תחת הרגליים

מלחמת יום כיפור כבר היתה חוויה אחרת. קשה, נוקבת, מדממת בלי סוף, שומטת את הקרקע תחת הרגליים. הייתי בכיתה ז', וחברתי הטובה ביותר, בת להורים ניצולי שואה, איבדה במלחמה את אחיה. האח העצמתי, הצחקן ושופע החיים, חביב המשפחה – היה עכשיו לתמונה גדולה, ממוסגרת בחום כהה, בסלון החשוך והדומם שסרב להסתגל לענן הקודר שירד עליו.

ההתמודדות לא חדלה: היא הלכה והתעצמה, הלכה והעמיקה, וצבעה באדום מלוח את כל חוויות היומיום שניסו בני המשפחה לכפות על עצמם בכוח.

מסביב היו הבריות עסוקות בליקוק פצעיהן, פצעי השכול הפרטיים ופצעי האומה שגאוותה הלאומית נסתרה. הבנתי, במעורפל, שהמשק שובת, שהמבוגרים אינם יודעים לאן לפנות. אכלנו עוגות עם אבקת ביצים, קבלנו במשרד הדואר את החוברת העבה מדי של רשימת החללים, ואחרי צהריים ארוכים הייתי יושבת וקוראת את שמות החיילים, ומנסה לדמיין מי היו, מה אהבו, או איך קראו לילדיהם ומה עושה עכשיו האלמנה הכאובה.

היום אני מבינה שמלחמת יום הכיפורים הכניסה אותי, קצת יותר מדי מוקדם ובעוצמה קצת יותר מדי גבוהה, לדוד המתערבל של גיל ההתבגרות.

ואז, כשהייתי בת עשרים ואחת, הגיעה מלחמת שלום הגליל. מלחמת שלום שכזו. באחד הימים הראשונים לפרוץ המבצע החלטתי לעשות מעשה, והצעתי את עצמי כמתנדבת באגודה למען החיל.

לא היה מה לעשות, לא היה במה להתנדב, ופתאום עמדתי מול העובדה המבישה: חוץ מלעמוד מנגד, או מן הצד, ולהביט במודעות האבל שבעיתון, לא השאירה המלחמה שום מרחב של עשייה.

בשלוש השנים עליהן נמרחה המלחמה באיטיות מענה, הייתי עסוקה בבניית משפחתי החדשה. למען האמת, לא העמיקו טפטופי האבדות לחדור מבעד לפעיות תינוקיי הקטנים והקצב הבלתי-יאמן שתפסו פתאום החיים. כשאבדה שכנה קרובה שלי את אחיה היחיד, הצעיר ממנה ב-14 שנה, היתה עוצמת הכאב מפתיעה: כמעט שכחתי שבעצם מתנהלת, במקום שהיה עבורי מחוז אחר של העולם, מלחמה לכל דבר.

לפני שנתיים הבשילו, בחטף, ענבי הגליל. התפללנו הרבה, ארחנו משפחות שנמלטו מן הצפון הרועם, והבית, שהתמלא פתאום במבוגרים, במתבגרים ובכאלה הבטוחים שהם מבוגרים, נשם השערות, ספקולציות, נבואות שחורות (שלדאבון לב אכן התקיימו) ועוצמות חדשות של חרדה ושל צער. וביומיים האחרונים של המלחמה, אלה שאולי היו מיותרים ואולי לא כל כך מחושבים, שוב הכתה בנו (הנה הפכנו לרבים) הרגשת החידלון: חוץ מלהתפלל, לייחל ולכאוב – לא היה ביכולתנו להועיל כהוא זה.

ועכשיו, העופרת היצוקה הזו.

כל מה שאני מרגישה עכשיו, הוא את חרדתן המשתקת של האמהות

אולי השנים הארוכות בהן הייתי עסוקה בלהיות אמא, אמא ורק אמא, אולי השותפות המופלאה, כל אותן שנים, ביצירת חיים והשתאות אחר האופן בו הם ממשיכים לזרום ולהתגעש, ואולי גם הגיל – גורמים לכך שכל מה שאני מרגישה עכשיו, הוא את חרדתן המשתקת של האמהות, את הלב שעופרת רותחת נוצקה אל תוכו.

הפרשנויות הפוליטיות ודיווחי הכתבים הצבאיים, ההשערות, הספקולציות – שום דבר לא עובר אפילו את תנוך האוזן שלי. אני לא מתביישת להודות שלא ברור לי מה עמדת השמאל ומה עמדת הימין, ושהגבולות בין שני אלה מטושטשים אצלי לחלוטין (ואולי לא רק אצלי, אלא גם בחיים? אולי). מה לי ראש ממשלה, מה לי רמטכ"ל ושר הביטחון, מה לי כתב צבאי – כאשר לבי הומה רק את אותם ילדים, שהיו יכולים להיות ילדי-שלי, הלבושים מדי הסוואה לחים מטל, ורועדים מקור, ואולי גם מפחד, כל כך רחוק מביתם? כשאני חשה איך מול עיניה של אמא עומד, בחלום ובהקיץ, חיוכו של הבן שבעזה, כל כך אמיתי עד שהיא יכולה כמעט לאחוז בו?

לפני זמן קצר, ערכתי במסגרת עבודתי מחקר קצר אך מקיף על מחלה מסוימת. מחלה כרונית. לא מסוכנת, לא סופנית ואפילו לא ניוונית, אולם כן מחלה חשוכת מרפא, הגורמת לחולים בה סבל נורא, מתמשך. העושה את איכות חייהם למשהו שמאוד קשה לחיות איתו, ועוד לאורך שנים. כמה שבועות לקח לי להתאושש מן המחקר הזה.

"כל כך היה לי קשה לשאת את הסבל של החולים", תמהתי בפני חברה לעבודה. "אף פעם לא השפיעה העבודה כל כך לעומק אצלי. אולי אני מזדקנת?"

"את לא רק מזדקנת", אשרה החברה, והוסיפה: "את גם נהיית חכמה ורגישה יותר, וזה בא ביחד."

לא נעלבתי. אפילו להיפך. "אני מוכנה להזדקן", אמרתי, "אם התוסף הנלווה הוא חידוד של הרגישות האנושית, ואיזה רובד חדש של החוכמה האמיתית, חוכמת אנוש."

ואני עוד יותר מוכנה להזדקן, אם החוכמה הזו עוזרת לי להשתתף בסערתן של אימהות יהודיות, לחוש את ליבן המתפקע, ולייחל לכך שאף משפחה לא תחווה את צער הפרדה מילדיה. להיות גאה בכך שאני שייכת לעם האימהות היהודיות, לעמוד במטבח עם הסינר ואדי הבישולים, וללחוש תפילה פשוטה של אמא פשוטה:

בבקשה אבא שבשמיים, אב הרחמן, שרק יחזרו כולם הביתה בשלום.