לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שלום לילדים שמעולם לא היו לי

שלום לילדים שמעולם לא היו לי

איך אני יכולה לומר שלום, כשמעולם לא זכיתי לומר ברוכים הבאים?

מאת

לא קל להיפרד; תמיד קשה לומר שלום. אני חוששת שלעולם לא אראה שוב את האדם ממנו אני נפרדת. אבל מצד שני, אני תמיד יכולה להתקשר ולשלוח אימייל - אז הפרידה לא חייבת להיות כל כך קשה.

אבל מה קורה אם אותם האנשים כבר לא נמצאים יותר? כשהם סיימו את 120 השנים שלהם והלכו לעולמם? אז אני אומרת שלום, והפעם זה לתמיד. הם כבר לא כאן כדי שאוכל לשתף אותם בדברים שעוברים עליי, כדי לתמוך בי או כדי להשתתף בצערי. אני לא יכולה ליצור איתם קשר ישיר. אני יכולה להתפלל לעילוי נשמתם, אבל זה לא מספק; זה חד צדדי. מאוד עצוב לי להגיד שלום כזה למישהו.

ומה לגבי מצב שבו האדם בעצם מעולם לא היה? הם היו קיימים רק בדמיונות, אך אינם בשר ודם. רק ייחלתי להם. איך אני יכולה לומר 'שלום' כשמעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לומר 'ברוכים הבאים'? כשמעולם לא שוחחנו או נגענו ממש.

ילדי החלומות שלי הביאו הביתה יצירות מקסימות מהגן, ואני תליתי אותן על המקרר

אבל בחלומותיי כן נגענו. בחלומותיי זה היה אמיתי. החזקתי אותם ועִרסלתי אותם. הם היו כל כך חמודים! לחלקם היה שיער מתולתל, לחלקם חלק; חלקם היו בלונדיניים (כמוני, אמם) ולחלקם שיער חום בהיר (כמו לאביהם). הם חייכו וגִרגרו. חגגנו את הברית או הקידוש... ואני אפילו הרשיתי לעצמי לחלום על החתונות שלהם. הם למדו ללכת. ילדי החלומות שלי הביאו הביתה יצירות מקסימות מהגן, ואני תליתי אותן על המקרר. בחלק מהחלומות, הם היו תאומים – מובן שבן ובת! אז חגגנו גם ברית וגם קידוש... ובחלומות הפרועים ביותר אפילו היה לנו פדיון הבן. ואו – מי לא הגיע! הגיעו המונים לאירוע הזה. אבל יותר מזה, אלה היו חגיגות גלובאליות; אם לא יכולתם להגיע לאירוע בעיר שלנו, חגגתם אותו בעיר שלכם; במקומות כמו ירושלים, היו חגיגות בכמה שכונות. בחלומותיי, השמחה שלנו הביאה עמה אחדות מדהימה.

הילדים האלה היו קיימים – הם נראו כל כך אמיתיים. עד שהתעוררתי וגיליתי שזה רק חלום. זה היה חלום שחזר על עצמו במשך 25 שנים, בצורה זו או אחרת. הפרטים אולי השתנו, אבל הסיפור הבסיסי נשאר זהה: נכנסתי להריון, ילדתי, חבקתי תינוק בריא והשתתפתי בחגיגות שבאו בעקבותיו.

אבל זה לא קרה מעולם. אף פעם לא אמרתי ברוך הבא, וכעת הגיע הזמן להיפרד. שלום לילדים הפוטנציאליים, שלום לשלב בחיי שאִפשר לזה לקרות, שלום לחלומות.

אני לא רוצה להיפרד מהחלומות. אני לא רוצה להיפרד מהפוטנציאל שלי ליצור חיים. המציאות דוחקת אותי לשלב הזה... זה כמו לדחוף יותר מדי דברים למזוודה וללחוץ. אני מרגישה לחץ מזה שאני חייבת להגיד שלום לפני שאני מוכנה.

הפעם האחרונה שהרגשתי לחץ כזה הייתה כשסבא שלי ז"ל נפטר. הייתי רק בת 17 – הוא עזב מוקדם מדי. לא הייתה לי ברירה; הייתי חייבת להגיד שלום באותו יום בתחילת הסתיו, ומעולם לא ראיתי אותו שוב. לא הייתי מוכנה לכך – אך א-לוהים לקח אותו בכל מקרה. זה היה הזמן של א-לוהים, לא שלי.

אני נמצאת על לוח הזמנים של א-לוהים, בחוכמתו האינסופית, והוא החליט שזה הזמן להיפרד מן היכולת לייצר חיים

זה אותו הדבר עם הפרידות האלה. אני נמצאת על לוח הזמנים של א-לוהים בחוכמתו האינסופית, והוא החליט שזה הזמן להיפרד מן הילדים שלעולם לא יהיו לי. יש לו תוכנית עבורי, והיכולת הביולוגית ליצור חיים אינה חלק מתוכניתו. קשה לי מאוד לקבל את התוכנית הזאת. אני תוהה עליה. אני נלחמת בה. כואב לחיות את הרעיון הזה. אני עצובה. אני אומרת שלום במצב הקשה ביותר שיכול להיות... לא אוכל ליצור עמם קשר רגיל. אפילו לא אוכל להתפלל על נשמותיהם, משום שהן מעולם לא היו.

אבל אולי, רק אולי, הן כן היו... בגלגול קודם. אולי יום אחד בעתיד, כשא-לוהים יגלה את תוכנית האב שלו, אני אפגוש את כל אותן נשמות ואגלה שאיכשהו כן הייתי מסוגלת ליצור חיים. או אולי תוכנית האב הייתה שעזרתי לאחרים ליצור חיים, וכשאפגוש את הנשמות האלה הן יכירו בי כחלק משושלתם.

אני יכולה, עדיין, לקוות למשהו. גם אם זו לא האימהות הזו המסוימת שחלמתי עליה. גם אם אינני יודעת בדיוק למה אני מקווה.

כי בתקווה, יש חיים. אם אחיה את התקווה, אוכל להיפרד בשלווה. ובלי כאב, אלמד לומר שלום.

 

3/1/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 14 תגובות ב-14 דיונים

(14) אילה, 16/4/2018 06:58

וואו

את מדהימה.איזה מילים ומחשבה ואמונה מול אחת ההתמודדויות הכי קשות שיש.מסירה בפנייך את הכובע.שה' ישמח אותך בכל הטוב הקיים.אל טובהוחסד לך ולכל עמינו

(13) חיה, 10/4/2018 08:24

ריגשת. ואני חושבת

שמעשייך הטובים הם ילדייך בעולם

(12) ורדה, 23/3/2018 09:56

עצב

כל כך עצוב. עצב שקט שחודר לנשמה.

(11) שותפה לסירה, 27/3/2011 11:46

כשותפה לסירה

כשותפה לאותו מצב כואב ותפקיד שהקב"ה ייעד לנו, אני מרגישה עמוק את דברייך, נראה לי אפילו כאילו אני כתבתי אותם. הדברים קשים כי המציאות אינה פשוטה כלל ועיקר. אני מכירה את המקום של התקווה ושל גדיעתה. אין פירוש הדברים שיש ייאוש במקום תקווה, אלא עובדה כאילו הקב"ה בא ואומר לנו, ביתי, יש לי תפקיד אחר בשבילך. אני מזדהה עם אחת המגיבות שכתבה, כי יש לפעול וליצור ולא להיות עצובה אלא להביט על הדברים בדרך של מילוי תפקיד ומטרה. למדתי פעם, שמי שצריך ילדים למילוי ייעודו בחיים, יקבל ילדים, ומי שלא, לא יקבל. זאת תמצית האמונה הפשוטה. (דוגמה נוספת, למה אין לנו עשר אצבעות בכל יד? כי אין לנו מצווה שצריכים לקיים עם עשר אצבעות בכל יד. כל מה שקבלנו הוא לעבוד את ד' ולמלא את הייעוד שלנו...) כמובן הדברים נכתבים מתוך כאב אך גם מתוך אמונה פשוטה, נקיה וטהורה. אני גם נמצאת שם, יחד איתך או אתכן באותה סירה, חותרות קדימה אל הייעוד שייעד לנו ד' יתברך!! בהצלחה לכולנו!!

(10) הילה, 26/2/2009 16:05

אל תוותרי על האמהות

קראתי פעם רעיון יפה מדברי הרבנית עידית איצקוביץ, בתקופה שבה ציפיתי לפרי בטן הדברים מאוד עודדו אותי. אמהות- היא שם כולל ליצרית יש מאין, להבאת חיים. אם מתמקדים בצורך הזה שלנו, הנשים,
ומנסים ליצור בתחומים שונים, כל אחד לפי כשרונותיו, אז הצורך הזה בנפש מקבלאיזשהו מענה. בתקופת הממתנה שלי החלטתי שאני לא מחכה "לדוור" אלא עושה ויוצרת, מנסה בכל מאודי להביא חיים לעולמו של הקב"ה היום אני מבינה שרק התפיסה הזאת הצליחה להרים אותי מהבוץ ששקעתי בו... שנזכה לביאת גואל ויתגשמו כל החלומות והמשאלות...
לבי אתך, אחות יקרה!
אל תשכחי מי עומדות אתך בשורה: האמהות הקדושות: שרה, רבקה, רחל ולאה ועוד נשים גדולות ועצומות שנתנסו בנסיון הקשה הזה...

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub