לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האם אפשר לרכוש רגישות ואמפטיה?

האם אפשר לרכוש רגישות ואמפטיה?

אפשר להיוולד עם רגישות ואמפטיה, אולם אפשר גם לרכוש תכונות אלו על ידי תרגול יום יומי ועקבי של שימור הרגשות אותם אנו חווים ושליפה מהירה שלהם במקרה הצורך.

מאת

הרבה זמן השקעתי בכתיבת תקציר ופרקים ראשונים של סיפור בהמשכים. המזכירה של העיתון, איתה אני עומדת בקשר, אמרה לי שעומד להתפנות מקום בעיתון לסיפור בהמשכים חדש וכדאי לי לנצל את ההזדמנות כדי לשלוח סיפור טוב שיתפרסם שם.

תליתי תקוות רבות בכך, שכן חלפה תקופה ארוכה מהפעם האחרונה בה פרסמתי סיפור בהמשכים, ונמאס לי כבר לכתוב סיפורים קצרים ושבלוניים. רציתי להשקיע בסיפור ארוך ויפה, לבנות דרמה מרתקת ומתוחכמת וליצור דמיות אנושיות שידברו לליבו של הקורא שיראה בהם בבואה של עצמו.

הסיפור יצא נהדר, אהבתי אותו מאוד, ראיתי בו את המובחר מבין הספורים שהוצאתי לאור, וקיוויתי שהפרסום בעיתון ייתן לו את ההד לו הוא זקוק. בלב הולם העברתי את הסיפור לעורכת העיתון וחיכיתי לתשובה. חיכיתי וחיכיתי והתשובה בוששה להגיע, העורכת אומנם אמרה לי שקיבלה את הסיפור ושבקרוב תתפנה לבדוק אותו, אולם מאז חלף זמן רב ולא קבלתי ממנה תשובה. שלחתי אליה מיילים, התקשרתי לטלפון שלה כמה פעמים אולם נותרתי ללא מענה.

חשבתי פתאום על עצמי – האם אני לא נוהגת גם באותה צורה?

לא רציתי להיות נודניקית, אולם חיכיתי מאוד לתשובה והמצב הזה בו אני תלויה ועומדת ללא כל תשובה הפריע לי מאוד. בליבי כעסתי על העורכת שמשאירה אותי בכזה מצב של חוסר וודאות. שתודיע לי אם כן או לא, ותיתן לי אפשרות להמשיך הלאה בהתאם. בתוך פקעת מחשבות הכעס והתסכול, חשבתי פתאום על עצמי, האם אני לא נוהגת גם באותה צורה? האם אני לא משאירה גם אנשים באי-וודאות וללא תשובה ברורה. לבושתי הרבה נוכחתי שכן. הנה למשל לפני חודשיים פנתה אלי עורכת לשונית צעירה ובקשה ממני לתת לה לערוך את אחד הספרים שעמדתי להוציא לאור. דברנו על מחירים ובדקתי את תיק העבודות שלה. היא אפילו בצעה עריכה לדוגמא לדף אחד מהספר ומאז... מה קרה מאז? כלום.

היא התקשרה אלי כמה פעמים ושאלה על הספר, אך לא הייתה לי עוד תשובה בגלל שלא קבלתי עדיין תשובה מהוצאת הספרים שתעמוד מאחורי הספר, וכך הותרתי אותה תלויה באוויר בלי תשובה ברורה של כן או לא. בדיוק כמוני, גם היא התקשרה כמה פעמים ורצתה לשמוע תשובה של כן או לא, גם היא לא רצתה להיות נודניקית אולם רצתה מאוד לדעת איך להיערך הלאה.

התקשרתי מייד לעורכת הלשונית ואמרתי לה שהחלטנו להוציא את הספר לפני פסח ואז כנראה אקח אותה לפרויקט. את אנחת הרווחה שלה יכולתי לחוש מעבר לטלפון, היא הודתה לי מאוד על שחזרתי אליה עם תשובה וספרה לי שהציעו לה כעת פרויקט אחר של עריכה לשונית והיא לא ידעה אם לקבל אותו או לא, כיוון שהיא לא שמעה ממני תשובה סופית ובפעם האחרונה שדברנו אמרנו שעליה יהיה להיות פנויה בתקופה זו ולא לקבל עבודות נוספות.

רגישות פנימית

כולנו רגישים מאוד כלפי עצמנו, אנחנו יודעים בדיוק מה מפריע לנו וממה אנו סולדים, איזה משפט שנאמר לנו היה חסר טקט לחלוטין ואילו מילים המיסו את ליבנו. אולם פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו אומרים לזולת מילים שלא היינו רוצים לשמוע, מתנהגים כלפיו בצורה שלא היינו רוצים שיתנהגו כלפינו. איך זה קורה? לאן נעלמת הרגישות הפנימית בה ניחנו?

כשאנחנו מביטים על השני בצורה מרוחקת, איננו רואים בו בבואה של עצמנו, אדם כמותנו, אלא מישהו זר. ככל שנרחיק יותר את הזולת מאיתנו, כך ננהג בו בחוסר רגישות.

הם פשוט לא מסתכלים עליו כאדם רגיש ופגיע כמותם אלא כנותן שירות
ותו לא

יצא לי לראות כמה פעמים אנשים רבים או מתווכחים עם פקיד, מוכר או כל נותן שירות אחר. האוקטאבות עולות והאנשים לא שמים לב שהם ממש פוגעים באותו אדם. הם פשוט לא מסתכלים עליו כאדם רגיש ופגיע כמותם אלא כנותן שירות ותו לא, ומכאן נגזרת צורת ההתנהגות שלהם.

גם כעס גורם לנו להרחיק מלבנו את האדם עליו אנחנו כועסים, ומכאן קצרה הדרך להתנהגות לא מתחשבת ולמילים שנאמר ונתחרט עליהן זמן רב אחר כך...

ככל שנקרב את השני יותר לעצמנו ולעולמנו, כך יהיה לנו קל יותר לחוש את תחושותיו ולהזדהות עימו. אם חווינו אירוע מסוים בחיינו ואנו נתקלים באותה סיטואציה אצל השני, קל לנו להרגיש אותו ולחוש את כאבו גם אם איננו טיפוסים אמפטיים ותומכים במיוחד. פתאום אנחנו עומדים באותו צד של הזולת ויודעים מה לומר ומה לא לומר, איך להיזהר מלהכאיב ומה לעשות כדי לתמוך ולסייע לו להתמודד מול אבני הנגף החוסמות את דרכו.

שימור רגשות

בשכונתי נסגרה לא מזמן חנות של נעלי ילדים ובעל החנות הכריז על מכירת חיסול בה ימכרו כל הנעליים בחמישים שקלים בלבד. זה היה מבצע מטורף שכן מדובר היה בנעליים טובות ואיכותיות. קבעתי עם שכנתי טלי להגיע לחנות ולקנות בה נעליים, וכך מצאנו את עצמנו עומדות בחנות הקטנה ומתגוששות מול זרם של קונים על מספר מצומצם של נעליים יפהפיות שהוצבו במרכז החנות.

רעש והמולה מלאו את החנות וחיוכים נרחבים נראו על פני האנשים שבלי לבדוק מידה, בלי לחשב חשבונות, גרפו את זוגות הנעליים בזה אחר זה לשקיות, שכן מבצע כזה אסור לפספס. גם אני נסחפתי לאווירת הקניות ואספתי נעליים מכל הבא ליד, חוככת ידיים בסיפוק. ברגע מסוים חיפשתי את טלי, רציתי לשתף אותה בהתלהבותי הגדולה, אולם טלי לא עמדה לידי, היא עמדה ליד בעל החנות ועודדה אותו שלמרות שהעסק שלו התמוטט הוא עוד ימצא בעזרת ה' עבודה אחרת טובה יותר. היא ניחמה אותו שהעבודה שלו בחנות לא הייתה לשווא, הוא עבד ביושר ונאמנות ורכש שם טוב וכולם זוכרים אותו לטובה.

לעומת כל שאר המשתתפים בחגיגת הקניות, טלי עמדה ליד בעל החנות ועודדה אותו

פתאום הבטתי על המציאות סביבי במבט אחר לחלוטין. ראיתי את בעל החנות עומד כאוב ומיואש מאחורי הדלפק ומוכר את שארית הסחורה שברשותו. הוא השקיע את כל מרצו בעסק שלו וכעת הוא נאלץ לסגור אותו בהפסדים כבדים. הוא נותר פתאום מובטל, ללא מקצוע, כשחובות ענק רובצים עליו וחוסמים את עתידו. האמת היא שלא חשבתי על כך, עד שלא שמעתי את טלי. נסחפתי בזרם הקונים החוגג והצוהל ולא חשבתי מה מרגיש בעל החנות. אבל איך טלי חשבה עליו? מי שם בפיה את המילים הנכונות? איך הצליחה לזקוף את קומתו של המוכר ולהשיב את הברק והחיוניות לעיניו הנוגות? טלי שכנתי היא טיפוס אדיש יחסית, שלא שהצטיין במיוחד ברגישות או באמפטיה. בדרך חזור הייתה טלי נסערת ממש. היא ספרה לי שהיא עברה את אותה החוויה ממש לפני כמה שנים. להוריה הייתה חנות בגדים שנסגרה והותירה אחריה חובות כבדים.

"זה נורא, כך לשבת ולערוך חשבון ולראות שהמאזן שלילי בצורה קבועה, שאין תקווה, שהחובות מצטברים להר מאיים ומראים שהעסק לא נמצא בשפל זמני אלא בהתרסקות מוחלטת וסופית. כבר לא חולמים אז על רווחים אלא רק על כיסוי ההפסדים הכבדים והיחלצות מהבור העמוק", טלי תארה לי בפרוטרוט את מצוקתו הגדולה של אביה שמקור פרנסתו התמוטט, ואת כאב הלב שחשו כשנאלצו למכור במחירי הפסד מגוחכים ביגוד יפהפה ויקר, אותו ייבאו במיוחד מחו"ל במאמצים גדולים ובהשקעה כספית גדולה.

"כשראיתי את מוכר הנעליים באותה סיטואציה, הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו, לעודד אותו, לומר לו את המילים שניחמו אותנו באותה תקופה קשה", סיימה טלי ושקעה בהרהורים.

הבטתי בטלי שכנתי שגלתה כה הרבה רגישות והבנה לליבו של המוכר, ופתאום חשבתי עד כמה אמפטיה והזדהות הן יכולות שניתן לפתח, גם אם לא ניחנו בלב רגיש ושומע. עשרות חוויות עוברות עלינו בימי חיינו, אותן אנו מרגישים ועוד איך... גם אם איננו טיפוסים רגישים במיוחד, ניתן לשמר את אותן חוויות ולחוש אותן שוב, כאשר השני נתקל באותו אירוע.

הנה לדוגמא נפלנו וקבלנו מכה, אנחנו מתיישבים על כיסא, ממששים את הפצע, נותנים לכאב להלום בנו ונהנים מרגעים של פינוק עצמי ומנוחה. אם נחליט לשמר חוויה זו, אז מחר כשהילד הקטן יקבל מכה ממשהו, לא נגיד לו שזה לא נורא וזה יעבור והוא גדול וגיבור ואינו צריך לבכות, וגם לא נדחוף לפיו סוכרייה כדי להשתיק את הבכי המייבב. במקום זה נושיב אותו על כיסא נבדוק את המכה בכל הרצינות, נמשש, נלטף, נשאל אותו איך הוא מרגיש ומה כואב לו, ניתן לו את כל הפינוק העצמי שפרגנו לעצמנו כשלנו כאב.

אפשר להיוולד עם רגישות והבנה, עם הזדהות ואמפטיה לזולת, אולם אפשר גם לרכוש תכונות אלו על ידי תרגול יום יומי ועקבי של שימור הרגשות אותם אנו חווים ושליפה מהירה של אותן התחושות במקרה הצורך. לא מדובר במאמץ גדול, רק להרגיש ולחשוב, וזה כל העניין.

 

22/11/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) שלי, 13/9/2011 09:02

שיקוף

איך שהתחלתי לקרוא חיכיתי לקטע של השיקוף רגשות אצל הילדים כי באמת אם נשקף אותם הילד ירגיש שמבינים אותו וגם יפסיק לבכות יותר מהר, חשוב מאוד! מאמר יפה!

(8) רחלה גרוס, 23/3/2009 07:08

גישור בין הפכים

(7) גאיה, 25/11/2008 10:10

הזדהות

כתבה מצויינת, לצערי היום יותר ויותר אנשים חולפים על פני הזקוק לעזרה, וממשיכים אלאה. אמריקניזציה התגנבה למחוזותינו, ורוב האנשים לא ששים להעניק עזרה, ןאף לא חשים צורך להגיש, רק מי שחווה כאב על בשרו, יש בו את הרצון, הנתינה והיכולת להעניקה חזרה, שאיש לא יאמר "לי זה לא יקרה", כי זה מגיע אט אט אך בטוח כמעט לכול אחד בדרך זו או אחרת.
נהניתי מהכתבה, והזדהתי עם כול הנאמר בה.
תודה וחן חן לכותב/ת.
טובה

(6) נדב, 24/11/2008 16:01

תודה

רגישות והתבוננות בזולת כבבואה שלנו הן תכונות יקרות ומופלאות. אם נבין זאת נוכל לחפש במודע את המקומות בהם העולם מזמן לנו הזדמנויות להגדיל ולהעצים את יכולות אלו. נבין שאנו מקבלים מתנה כאשר אנו עוזרים ורואים את זולתנו בחלק מעצמנו הגדול יותר. תודה על הכתבה שגרמה לי להזכר בכך...

(5) בתיה לביא, 24/11/2008 02:55

גם אני לתומי חשבתי שאמפתיה ורגישות הינם ניתנים ללמידה אך לדאבוני החיים מלמדים שיש שני סוגי אנשים אשר יכולים להזדהות על אמת .האחד אותם אנשים שנולדו עם רגישות אחרת נקרא לה והשניה אותם אנשים אשר חוו באופן עמוק חווייה אשר הותירה עקבות אותם לא ניתן למחוק. כך שכל מפגש שלהם עם מצב מעורר אמפתיה מיד צף.ללמוד אמפתיה באופן שכלתני???.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub