רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

הברכה של איצ'ה השען

כ״ד בניסן ה׳תשס״ח כ״ד בניסן ה׳תשס״ח 29/04/2008 | מאת חיה אילון

הפגישה המחודשת לאחר 20 שנה עם איצ'ה השען, היתה עבורי קריאה פנימית נוקבת להרכין ראש בפני אותם גיבורים שאש הכבשנים, התופת והעינויים, לא יכלו להשמיד את רוח האמונה שבליבם.

השען הנמוך, כפוף הקומה, עמד לסגור את החנות, כוך אפלולי ועלוב בעיבורו של רחוב מואר ושוקק חיים. עקבתי אחר צלליתו הנמוכה שהסתתרה מאחורי עמוד פרסומת זוהר, כשפחד ילדותי ישן מטפס בי.
 

***

כילדה קטנה פחדתי מהשען, יראתי ממבטו הזעוף, מפיו הקמוץ, מעיניו החשוכות כלילה ומהקמטים העמוקים שחרצו את פניו. שנאתי ללכת לתקן אצלו שעונים מקולקלים וסרבתי לקנות אצלו שעונים חדשים, למרות שאמי האיצה בי לעשות זאת:

"שעון טוב קונים רק אצל איצ'ה סמלונסקי, הוא מומחה לשעונים, בפולין לפני המלחמה היה למשפחה שלו בית מסחר גדול לשעונים בוורשה בכיכר המרכזית ברחוב... שם הרחוב היה ארוך ומפותל כאורך הויכוח אותו ניהלתי עם אמי בתקווה להימלט מהמטלה.

בסופו של הויכוח הסכימה אמא ללוות אותי לחנות של איצ'ה, כי לבד לא הסכמתי ללכת לשם תמורת כל הבטחה שבעולם.

עוד לפני שנכנסנו לחנות יכולתי לשמוע את רטינותיו הבלתי פוסקות:

"כעת אתם באים? מגיעים דווקא ברגע האחרון?"

ואם לא הגענו דווקא ברגע האחרון אז הגענו דווקא ברגע הראשון או דווקא כשאכל, תמיד כשהגענו זה היה דווקא. בחוסר חשק היה השען שולף ממדף צדדי שעונים ישנים ומאובקים, חסרי טעם וחן, כאלו שהיו באופנה לפני המון זמן, אולי אפילו לפני אותה מלחמה נוראה. אוף, אף אחד היום לא הולך עם כאלו שעונים.

הוא זקוק לפגוש אנשים יותר משהוא זקוק לכסף

"אמא, אני לא אוהבת את השעון", משכתי בידה בתחינה אילמת, משתוקקת להימלט מהכוך האפלולי והעצוב הזה.

אבל אמא האזינה בדממה לאיצ'ה ששפך אש ומרורות על הילדים המפונקים של היום, ועל האנשים הרעים של היום, ועל כאבי הפרקים הקשים שלו, אחר כך הייתה השיחה מתגלגלת לוורשה, לימים שלפני המלחמה, אז היו הקמטים מתרפים והפה הקמוץ מתרחב קמעה, אולם התבערה הגדולה הוסיפה לבעור בעיניו הכבויות.

פחדתי ללכת לחנותו של איצ'ה, נרתעתי מדמותו הקודרת ולמרות שאמי הסבירה לי שוב ושוב שזה חסד גדול לקנות אצלו שעון ושהוא זקוק לפגוש אנשים יותר משהוא זקוק לכסף, הסכמתי ללכת לשם רק בליווי הצמוד של אמי.
 

***

איצ'ה השען כבר סגר את החנות, כמו ילדונת נפחדת הצצתי בו מעבר לעמוד, דמותו השחוחה התגבנה במהלך עשרים השנה האחרונות, שערו האפרפר הפך לבן כסיד והקמטים העמיקו לחרוש בפניו, לרגע קט סובב ראשו ויכולתי לראות בברור את הכאב והקדרות משתלבים בפניו בפסיפס מושלם של סבל.

גדלתי. אינני ילדה התוהה לפשר כאבו העמוק של השען, למדתי על השואה, קראתי ספרים מסמרי שיער על אותן זוועות שחוו יהודי אירופה, גדלתי ולמרות זאת לא יכולתי למחוק מליבי את הרתיעה מאותה מצבה מהלכת, מאותו שען ניצול שואה קודר וכעוס.

בום, דלת החנות נטרקה בחוזקה, צליל ארוך של שקשוק מפתחות והשען פסע ללילה האפל, שצייר צלליות מעונות על מדרכות הרחוב, ולרוח שזעקה את זעקותיהם האחרונות של הקדושים.

האוטובוס שלי הגיע, נחפזתי לעברו בניסיון להשתחרר מכובד הזיכרונות. מבעד החלון ראיתי יהודי מכובד והדור פנים נחפז לכיוונו של השען, מתפתחת שיחה נרגשת וטעונה, דלת הכוך נפתחת והם שניהם נבלעים פנימה.

למחרת שוב עברתי באותו מקום ונתקלתי באותה סיטואציה, יהודי בלבוש חסידי רץ ברחוב כרוח סערה הוא מתפרץ לתוך הכוך וצועק משהו, קולות עמומים של שיחה נרגשת בוקעים מהמרתף הצר.

לא, הוא לא בא לקנות שעון, הדחף והבהילות בהם פרץ לחנות מתאימים למישהו הנתון בסכנה, אף בן אדם לא רץ לקנות שעון בכזו היסטריה.

אלף פעמים רציתי להיכנס לאיצ'ה השען ולשאול אותו מה עושים בחנותו אותם יהודים חסידים.

באותה תקופה יצא לי לעבור לעיתים קרובות ליד חנותו של השען, וכמעט התרגלתי לתופעה שבה יהודים בלבוש חסידי, בקשת גילאים רחבה, נחפזים לאותה חנות כרדופי סערה, עושים בה זמן מה, והנה הם יוצאים שקטים ורגועים, ובפסיעות נינוחות מתרחקים מהחנות.

התעלומה דגדגה במוחי ולא הניחה לי, אלף פעמים רציתי להיכנס לאיצ'ה השען ולשאול אותו מה עושים בחנותו אותם יהודים חסידים, אולם לא העזתי, רגלי עצרו על סף החנות ומיאנו להיכנס פנימה.

כשהפסקתי לעבור ברחוב זה, נעלמו התמיהות ממחשבותיי והזמן קבר בשכבת אבק שאלות על שאלות.
 

***

כמה שנים אחר כך, נקלע העסק המשפחתי שלנו לקשיים רציניים, מאזן שלילי שכמוהו לא היה לנו מעולם, העיב על קיומו של העסק ואיים למוטט את מקור פרנסתנו ולהותיר אותנו חסרי כל.

עשינו ככל שביכולתנו להציל את העסק מקריסה, השגנו הלוואות גדולות במאמץ להמשיך הלאה, ייעלו ושפרנו את צורת העבודה, בצענו קיצוצים נרחבים וחסכנו בעלויות, אך לשווא, העסק התנדנד על כרעי תרנגולת והחובות הונפו מעליו כלהב השוחט.

"לך לבקש ברכה מרב", הציע לבעלי אחד הקליינטים שלנו, יהודי חסיד בשם רבי אהרון שמאוד הערכנו אותו.

"ממי נבקש?" שאלנו שנינו בתקווה.

"כשאני נתקל בבעיה אני הולך לבקש ברכה מאיצ'ה", התוודה אהרון.

"מי זה איצ'ה? הוא הרב שלך?" שאלנו בעניין.

"לא, איצ'ה הוא שען, שמו המלא הוא איצ'ה סמלונסקי", התחיל אהרון לתאר את דמותו המוכרת של השען.

"איצ'ה סמלונסקי השען? ממנו הולכים לבקש ברכה? הוא יהודי פשוט, מה פתאום לבקש ממנו ברכה?"

"הרבי שלי אומר לנו תמיד: "אם תראו אדם עם מספר על היד שמניח תפילין, תדעו שהברכה שלו שווה כמו ברכה של צדיק קדוש ונשגב, יהודי שעבר את כל זוועות השואה ונותר באמונתו, גדלותו הרוחנית היא בלתי נתפסת, הרי הוא זהב מזוקק שעבר בכור היתוך ונותר צרוף וטהור. ממנו, מיהודי כזה, כדאי לבקש ברכה. אנחנו תושבי האזור פה, כשאנו זקוקים לברכה אנחנו הולכים לאיצ'ה".

איצ'ה סמולנסקי. דמותו הוארה לראשונה מול עיני באור יקרות, כל קמט בפניו זהר, כל צלקת הבהיקה, פיו הפיק מרגליות, בעיניו הכבויות דלקו לפידים וגבו השחוח היה כה גבוה שלא יכולנו לאמוד את גובהו.

כן, הלכנו לבקש ברכה והצעד הזה היה עבורי קריאה פנימית נוקבת להרכין ראש בפני אותם גיבורים שאש הכבשנים, התופת והעינויים שעברו, לא יכלו להשמיד את רוח האמונה שבליבם, לתת לאותם ניצולי שואה את הכבוד המגיע להם גם אם חזותם קודרת ומאיימת, גם אם תוכחה גלויה או נסתרת עומדת תדיר בפיהם, גם אם הם סתם אנשים פשוטים, גם אם הם כבר בקושי מתקשרים ואולי אפילו סניליים, לפיד החיים שנשאו בחשוכה שבתקופות מאיר את אורה של נשמת היהודי.

*הסיפור אמיתי, הפרטים המזהים טושטשו.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן