רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

אמא שלי, הילדה שלי

כ״ה באדר א׳ ה׳תשס״ח כ״ה באדר א׳ ה׳תשס״ח 02/03/2008 | מאת Tzvi

אמא שלי ואני היינו צמודות זו לזו. אני בחרתי את בגדיה, לקחתי אותה לרופאים ולבתי חולים, החלטתי את כל ההחלטות הדרושות, בדיוק כמו כל הורה אחר.

אני אמא. אני פשוט אמא מסוג אחר. לא ילדתי את בתי. היא אינה צעירה ממני בשנים, ובכל זאת היא מישהי שזקוקה לטיפול אימהי.

אמא שלי ואני היינו צמודות זו לזו. אני בחרתי את בגדיה, הנחיתי אותה, לקחתי אותה לרופאים ולבתי חולים, החלטתי את כל ההחלטות הדרושות, בדיוק כמו כל הורה אחר. כשאמא הייתה חולה נתתי לה את התרופה ה"איכסה", למרות שהיא התנגדה לטעם. כשאמא נהייתה חולה יותר, החלפתי לה טיטולים, האכלתי אותה ונשארתי ערה כל הלילה בחשש ודאגה.

כיבוד הורים הוא אחד מעשרת הדברות, וניסיתי לקיים את המצווה הזאת כמיטב יכולתי עד ליום שבו נפטרה אמי היקרה מהעולם, והותירה אותי לבד...

 

***

 

כשהייתי ילדה קטנה חלתה אמי בסרטן. למרות שהייתי אז רק בת ארבע, איכשהו, באופן אינסטינקטיבי, ידעתי כיצד לטפל בה. הסרטן לא הכניס את אמא למיטה לעתים קרובות כל כך. היו לה ימים שבהם הייתה חולה, ובהם ניסיתי למלא את כל צרכיה, אבל באופן כללי היא טיפלה בנו, בבישול, נקיון ובכל משק הבית, כאילו שהיא בבריאות מושלמת. עם כל זאת, בגלל שהיו זמנים שבהם לא הייתה מסוגלת לצאת מהמיטה, משחק עם חברות הפך בעיניי לדבר משני. למרות שהאונקולוגים 'הקציבו' לאמי לא יותר משש שנים לחיות, חלפו כמה שנים נוספות, והחיים נראו יציבים.

כשמלאו לי 14 הכתה בנו טרגדיה. אבי, עליו השלום, עבר התקף לב פתאומי ונפטר תוך פחות משתים עשרה שעות. הבטחתי לו משהו כשהוא נפטר. אמרתי לו, 'אבא אל תדאג, אני אשמור על אמא'. אמי הייתה המומה. היא השקיעה את עצמה במשימות היומיום. לאחר חודשיים, היא הגיעה למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים - אותו חדר בדיוק שבו נפטר אבא. הרופא הסביר לי שהרבה פעמים כשנפטר אחד מבני הזוג, השני כורע ומאבד את רצון החיים שלו. לזה לא הייתי מוכנה.

אמא החדירה בי הבנות רבות, כמו "ניצחון הרוח": אין דבר העומד בפני הרצון; אין דבר כזה 'לא יכול'; א-לוהים עוזר למי שעוזר לעצמו; במקום שיש רצון, תימצא הדרך... מעולם לא העליתי בדעתי כמה אהיה תלויה באותם רעיונות. כשאמא חזרה הביתה, היא השתמשה בכיסא הנדנדה שלה כדי להינחם, בדיוק כפי שפעם נענעה אותי. אבל אני הייתי נחושה להוציא את אמא מהכיסא הזה, לא משנה מה אצטרך לעשות לשם כך.

ביקשתי, התחננתי. לבסוף השתלמה העבודה הקשה שלי והצלחתי להקים אותה ולראות אותה מסתובבת. היו זמנים שבהם אמא הייתה יוצאת מחדרה בבגדים לא תואמים, גרביים מחוררים, ואודם לא מתאים. הייתי מסתכלת עליה ואומרת, "תחזרי לחדר ותחליפי בגדים. את לא יכולה לצאת בצורה כזאת. אנחנו לא קבצנים." אמא הייתה מתנגדת, ואני עמדתי על דעתי.

בסופו של דבר קלטה אמא את הנקודה, עד שדאגה לַלְבוּש של עצמה. היא הייתה שואלת אותי, "החצאית הזאת מתאימה לחולצה? האודם בסדר?" סירבתי להניח לה לשקוע בדיכאון. הדבר הפך לי לחובה: לדאוג שהיא לא רק חיה מבחינה גופנית, אלא גם מבחינה רגשית.

סירבתי להניח לה לשקוע בדיכאון. המשכנו להילחם ולהתאמץ ולנסות לשמור על חיים הכי נורמליים שאפשר.

השנים חלפו. הן הביאו עמן פרקינסון, מחלת ריאות, התקפי שבץ, בעיות בכיס המרה ועוד כל מיני מחלות, זורעים כולם הרס בגופה של אמי. אבל לא נכנענו. המשכנו להילחם ולהתאמץ ולנסות לשמור על חיים הכי נורמליים שאפשר. חיינו אותם ככל שגופה של אמא אִפשר.

הייתי לוקחת את תיק הטיטולים, מיכל חמצן נוסף, מושיבה את אמא על כיסא הגלגלים והיינו יוצאות יחד לקרקס, לגן החיות, להמון ארוחות משותפות. אמא הכי אהבה סטייק בקר עם מלפפון חמוץ. כשהיה לה קשה מדי לצאת מהמכונית ולחזור אליה, המצאתי את ה"פיקניק במכונית". בלי בעיות – פתחתי את גג המכונית, קירבתי אליה את מגש האוכל... ונהדר.

מכיוון שיציאה לנופש לא באה בחשבון, המצאתי פתרון. התקשרתי לחברת בלוני החמצן, מילאתי את המכונית בהכל, חוץ מהכיור במטבח, ובתוך שלושים דקות יצאנו למרחקים: מלון שלושה כוכבים עם בריכה אולימפית סגורה.

דאגתי שלאמא שלי יהיה הכי טוב שיכולתי לתת. כמו כל הורה לילד חולה, ניסיתי להפוך את החיים לנורמטיביים ונעימים ככל האפשר. לא ניגוב במטליות לחות במקום רחצה הגונה - קניתי אמבטיה שכללה כיסא מסתובב שהיה מרים ומוריד את אמא לאמבטיה. קניתי לאמא קלנועית. כיסיתי אותה בגגון בד לבן עם גדילים, סל מלפנים בשביל הכלב שלנו, צופר וסל מאחור בשביל מיכל החמצן. יצא ממש נחמד, אם יורשה לי לפרגן לעצמי.

בסוף היום, לאחר שהחלפתי לה והאכלתי אותה, היא הייתה מוכנה ללכת לישון, אז הייתי נותנת לה טעימה מהגלידה האהובה עליה, יושבת לצדה ושתינו היינו נרגעות. לעתים קרובות הייתה אמא מחליקה את ידה מבעד לסורגי 'מיטת בית החולים' שלה ומחפשת את ידי. היינו מחזיקות ידיים, ופשוט מחייכות זו לזו. לא משנה מה היה הכאב הפיזי שלה או המחלה הנוכחית, שתינו היינו כל כך שמחות. כל מה שהיה חשוב זה שהיינו יחד. אמא הייתה מספרת לי שהיא מדברת עם א-לוהים מדי בוקר ומודה לו שהוא נותן לה להתעורר ומבקשת ממנו כוח לעבור יום נוסף.

ואז עברה אמי שבץ בגזע המוח ששולט על תפקודי הגוף. אמא הפכה לצמח ולא ציפו שתמשיך לחיות זמן רב. אבל לא-לוהים היו תוכניות אחרות. שום דבר לא יכול היה למנוע ממני לטפל בה או לשכנע אותי להרים ידיים. לאחר שייצבו את מצבה של אמא בבית החולים, העבירו אותה למוסד שיקומי. אינפוזיה, צינורית פיק-ליין, צינורית הזנה, מסכת חמצן, וסקשן – כל אלו היו נחוצים 24 שעות ביממה, סביב השעון, כדי להחזיק את אמא בחיים. לעולם לא אשכח את תגובתה של האחות כשאמרתי לה ש"אני לוקחת את אמא שלי הביתה". היא התבוננה בי במבט ששולל את עצם קיומי ואמרה, "אני לא אאמין עד שאראה את זה במו עיני."

בכיתי מכל הלב. מה כבר ידעתי? הייתי סתם בחורה פשוטה. לא הייתה לי שום השכלה רפואית. רק אותו אינסטינקט שפרץ וידע מה הכי טוב. באמת לקחתי אותה הביתה, אבל ברגשות מעורבים. שמחתי שאמא שלי בבית, אבל האם אוכל לעמוד בזה? איך אסתדר? "א-לוהים, תעזור לי לטפל באמא, בבקשה, אני כל כך מפחדת."

 

***

 

האמת היא, שהוא באמת עזר. הבית שלי הפך ליחידת טיפול נמרץ. הרופאים היו מגיעים אלינו באופן קבוע כדי לטפל באמא שלי. אחד מהם אפילו הפך את הבית לחדר ניתוח – כדי לנקות ולעשות כל מה שצריך בשביל להסדיר את צינורית הפיק-ליין של אמא. כולם היו כל כך טובים. אף פעם לא הסכימו לקבל אגורה. במשך השנתיים הבאות, אמי היקרה חיה. ולא כצמח!

אמא נתנה לי מתנות שרק אם יכולה להבין. לאהוב ולהיאהב בלי תנאים.

איכשהו, גיליתי את הסוד ואמא שלי התעוררה. לא בדיוק אותו הדבר. לא תוכלו לתאר את שמחתי כשקראה בשמי. היא יכלה אפילו לחבק אותי ביד אחת ולנשק אותי. הייתי כל כך אסירת תודה לקבל אותה מחדש. החיים לא היו קלים, אבל הם היו כל כך שווים. היו לילות רבים שבהם הפעלתי את הסקשן תוך כדי שינה.

אמא שלי נתנה לי כלים לשרוד. הקשיבו לרופאים, תנו לסבלנות שלכם להנחות אתכם, אבל דעו תמיד שהמלה האחרונה היא של א-לוהים. היא לימדה אותי להוקיר כל רגע כאילו הוא מתנה עטופה וקשורה בסרטים. אמא נתנה לי מתנות שרק אֵם יכולה להבין. לאהוב ולהיאהב בלי תנאים.

דאגתי לה וביליתי איתה ימים ולילות, עד שהגיע זמנה לעזוב את העולם. אמי הביאה אותי אל העולם הזה. ואני הייתי לצדה כשעזבה אותו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן