רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

על שיעורי פסנתר והתעלות רוחנית

י״א באדר א׳ ה׳תשס״ח י״א באדר א׳ ה׳תשס״ח 17/02/2008 | מאת שושנה שרה

כל אדם יכול להיות יצירתי, לאלתר ואפילו להלחין.

כל אדם מסוגל להפליא ביצירתיות. כל אדם יכול ללמוד לנגן על פסנתר, לאלתר ולהלחין מוזיקה.

איך אני יודעת? לפני שנים, לימדתי מוסיקה במכללה לאומנויות, שבה דורשים מכל הבוגרים הלא-מוזיקליים, ללמוד פסנתר במשך שנתיים. התבקשתי לעמוד בראש תוכנית לימודי הפסנתר המשנית, זאת אומרת ללמד פסנתר את כל התלמידים הלא-מוזיקליים.

בכל סמסטר, היו לי מאה תלמידים. שבעים וחמישה מהם, בערך, נכנסו לשיעור שלי בלי לדעת בכלל איך מנגנים בפסנתר. מעבר לכך: רובם חשבו שאין להם שום כישרון מוזיקלי. בתוך שנתיים, לא רק שכל אחד מהם למד לנגן בפסנתר, אלא הוא הפך מומחה להלחנת מוזיקה ואימפרוביזציה.

מה היה הסוד שלי? לא היה לי סוד. היהדות מלמדת שכל אדם הוא 'צלם א-לוהים'. למרות שרק א-לוהים הוא יוצר-הכל, שיכול לברוא יש מֵאַיִן, כל אדם שנברא בצלם א-לוהים יכול ליצור יש מִיֵש. יצירתיות היא תהליך רוחני, שמכיוון שאנחנו יצורים רוחניים, שייך לכל אחד מאיתנו.

אם יש בכם נשמה, אתם יכולים ליצור

יש אנשים מוכשרים יותר מאחרים, ואני לא טוענת שכולם יגיעו בסופו של דבר לנגן בפילהרמונית. אבל אם יש בכם נשמה, אתם יכולים ליצור. כל מי שמאמין שעולם היצירתיות מוגבל לבודדים מיוחדים, עדיין לא נגע בעולם היצירתיות הרוחני, העשיר והעמוק, שפתוח לכול – עולמה הקסום של המוזיקה.

השיטה

כדי להגיע לנגינה רוחנית על פסנתר, האדם הופך את עצמו לכלי טהור של מוזיקת הא-ל. הבעיה אינה כיצד ליצור מוזיקה; הבעיה היא כיצד לסלק את המעצורים שחוסמים את זרימת המוזיקה מהמקור העליון. כדי להפוך ליוצרים, התלמידים לומדים כיצד לרוקן את עצמם מכל המחסומים האישיים, כדי לאפשר למוזיקה הא-לוהית לזרום דרכם. בשיא התהליך היצירתי, המוזיקאי/אומן/סופר חש השראה ממקור עליון. לעתים קרובות שומעים יוצרים שאומרים: "הידיים שלי מנגנות, אבל המוזיקה מגיעה מלמעלה."

הדבר המנוגד ביותר לתהליך היצירתי הוא ביקורת עצמית. רוב הילדים גדלים עם מנות גדולות של ביקורת מהורים ומורים בעלי כוונות טובות. כל דבר שהילד עושה הוא או "טוב" או "רע" או "לא מספיק טוב". ילדים מפנימים את הביקורת, נושאים אותה עמם אל הבגרות כביקורת עצמית; והיא הופכת להיות הסכר שבולם את כל האנרגיה היצירתית שלהם.

נגינה רוחנית בפסנתר דורשת את ההפך מביקורתיות. כדי לאלתר, התלמיד חייב להפסיק לנסות לבקר, לצנזר ולשלוט בפסנתר (או במכחול כשמדובר בציור, או בכתיבה וכו'). התלמיד צריך להשעות את כל הביקורת העצמית (זמן העריכה הוא לאחר היצירה, לא בזמן התהליך היצירתי).

בכל אחד מאיתנו קיים יצר רע - הכוח השלילי ההרסני, קול האגו שמנסר: "זה נשמע טיפשי... אני מרגיש מטופש... המנגינה משעממת... טעיתי... אני לא מסוגל לנגן מספיק טוב... מה יחשבו התלמידים האחרים על הקומפוזיציה שלי?" כדי שהיצירתיות תתממש, חייבים להתעלם מהקול הזה.

אני אומרת לתלמידים שלי לא להקשיב למסרי הביקורת העצמית האלה, לכבות אותם כמו רדיו שמפריע לשיעורי הפסנתר שלנו. כשהתלמידים מאלתרים, אני נותנת להם אישור מוחלט, בלי שום משוב ביקורתי. אני מקליטה את האלתורים שלהם, ומשמיעה להם אותם שוב. אפילו עם תלמידים צעירים מאוד, עצם העובדה שאני מעריכה את הלחנים שלהם מספיק כדי להקליט אותם, בונה את הביטחון העצמי שלהם ומשחררת אותם להלחין אפילו יפה יותר.

כשהתלמידים מאלתרים, אני נותנת להם אישור מוחלט, בלי שום משוב ביקורתי.

אני אומרת לתלמידים שלי: "אין דבר כזה טעות – רק אפשרות יצירתית." בכל פעם שמשתרבב לנגינה תו שהתלמיד לא התכוון לנגן, אני מלמדת אותו כיצד לשלב את התו ביצירה או כיצד להשתמש בו כנקודת פתיחה למעבר למקטע מוסיקלי אחר.

כמה שאדבר על חשיבותו של מורה קשוב באמת לצרכיו ורצונותיו של התלמיד, לא תהיה בכך הפרזה. מורים רבים מדי שולטים בשיעור בצורה גורפת כל כך, כשהם שואפים לעצב את התלמיד לתבנית שלהם-עצמם, עד שהם מדכאים את השאיפה הפנימית של התלמיד ללמוד וליצור.

הקשבה לצרכיו של התלמיד שלנו באופן בלתי שיפוטי, ואיזון המצב על ידי הדרכה, היא מבצע מורכב. הרבה יותר פשוט וטבעי למורה לתת הנחיות, אבל לעתים קרובות זה פוגם ביכולת היצירתית של הילד להגיח מתוכו. כדי לאפשר ליצירתיות להתגלות, המורים צריכים להשתחרר מהביטוי והאג'נדה האישיים שלהם, למען תלמידיהם.

רוב המורים לפסנתר מתעלמים מהנטיות האינדיבידואליות של כל תלמיד ותלמיד. הם מקציבים זמן קבוע ללימודה של כל יצירה ויצירה, בין אם התלמיד אוהב אותה ובין אם לאו. הגישה המכנית הזאת מנוגדת לחלוטין לגישה הרוחנית, שמכירה בניצוץ השמימי הפנימי בכל תלמיד. מחשב יכול לנגן במיומנות וירטואוזית, אבל רק נשמה א-לוהית יכולה לנגן "עם נשמה", עם רגש. רק נשמה א-לוהית יכולה ליצור.

מכישלון להצלחה

עליזה (שם בדוי) הייתה בת 12. היא הוגדרה כסובלת מליקוי למידה חמור, וסבלה מ-ADHD. עליזה לא הייתה מסוגלת לשבת בשקט או להתרכז, לא יכלה לקלוט או ללמוד שום דבר, לא יכלה להשתמש במידע, הייתה כישלון בבית הספר ולא היו לה חברים. למרות שהיא התנהגה במידה ברורה של תעוזה, התנהגותה חיפתה על דימוי עצמי נמוך.

הוריה של עליזה הביאו אותה אליי. "בבקשה, תני לבת שלנו משהו שבו היא יכולה להצליח!" הם התחננו. "משהו שייתן לה להרגיש טוב עם עצמה."

הגישה שלי היא להיכנס לעולמו הפנימי של הילד, מתוך קבלה וללא שיפוטיות. נתתי לעליזה לאלתר בפסנתר. היא הייתה מחברת כמה שורות של מוסיקה, ואז הייתי מבקשת ממנה להתרכז מעט במנגינה שלה ולחבר לה שיר או סיפור מתאים, או לצייר תמונה שמתארת את המנגינה. הייתי מבקשת ממנה לרקוד לקצב המנגינה.

כך, נגעתי בטווח המלא של יצירתיותה של עליזה. ועל כל דבר שהיא עשתה, נתתי רק פידבק חיובי, בלי שום ביקורת.

חודשים חלפו ועליזה עצמה התחילה לבקש מה שהיא רוצה ללמוד. היא ביקשה ללמוד איך לקרוא תווים ואיך לנגן יצירות קלאסיות. מכיוון שכל צעד בא מתוך הרצון האישי שלה, המוטיבציה שלה ללמוד הייתה גבוהה במיוחד. היא למדה במהירות הבזק.

כשהביטחון העצמי שלה גבר, עליזה הצליחה יותר בבית הספר.

כשהביטחון העצמי שלה גבר, עליזה הצליחה יותר בבית הספר.

על מנת שהתהליך הזה יצליח, ידעתי שתמיכת המשפחה שלה קריטית. הקלטתי את הלחנים הרבים שעליזה חיברה, והצעתי שהיא תשמיע את ההקלטות למשפחה שלה. בינתיים, עודדתי את משפחתה של עליזה להקשיב לקלטות בתשומת לב רבה, ולמצוא מעלה בכל קטע שהיא הלחינה. לא עבר זמן רב ועליזה ערכה בביתה 'הופעה', היא השמיעה את היצירות והאלתורים שלה יחד עם קטעים קלאסיים. בני המשפחה האזינו ברוב קשב, והצביעו על מה שמצא חן בעיניהם בכל קטע וקטע. הביטחון העצמי של עליזה גדל.

וכשהביטחון העצמי שלה גדל עוד יותר, עליזה הצליחה עוד יותר בבית הספר. כמה שנים עברו, ועליזה יכלה לקרוא ולהלחין מוסיקה. היו לה מיומנויות טובות למוסיקה קלאסית. היא יכלה לנגן, להלחין ולאלתר, כמו גם לכתוב שירה. עליזה הפכה לזמרת מעולה, הצטרפה למקהלה, קיבלה תפקידים ראשיים בכמה מהופעות בית הספר שלה, והפכה למשוררת מחוננת. היא הלחינה 15 יצירות מוזיקליות מדהימות בסגנונות שונים: יהודי, קלאסי, ברודווי ועוד.

חלפו שנים ועליזה חיברה אופרות והצגות. היום, הילדה שאובחנה כלא–מסוגלת-ללמוד, היא מלחינה מקצועית מבריקה, פורה ומצליחה.

ריפוי במוזיקה

מוזיקה מטבעה היא תראפית. ברגע שאנחנו לומדים איך לעשות זאת, אנחנו יכולים לבטא על הכלי מה שאנחנו מרגישים. זה הופך להיות מעין 'הומיאופתיה מוזיקלית'. אם אנחנו מרגישים מדוכדכים, אנחנו לא מחליטים שמכיוון שדיכאון הוא דבר רע שאנחנו לא אמורים להרגיש, ננגן מוזיקה שמחה כדי לבטל אותו. במקום זה, אנחנו מנגנים מוזיקה שמתאימה להרגשה שלנו. כשאנחנו מאלתרים את המוזיקה שמבטאת את מצב הרוח שלנו, מבלי לשפוט אותו, המוזיקה באופן טבעי משתנה בשלב כלשהו, בדרך כלל לכיוון חיובי, ואנחנו משתנים יחד איתה.

אדם שלומד את הגישה הרוחנית הזאת ליצירתיות, לעולם לא יסבול מחוסר "מוּזה" או מכל מחסום יצירתי אחר. כל עוד אנחנו חושבים שהביטוי היצירתי בא מתוכנו, אנחנו פגיעים לתקופות יובש. אבל כשאנחנו מאמינים שהביטוי היצירתי שלנו זורם דרכנו ממקור עליון, אז אנחנו מחוברים למקור בלתי נדלה של השראה, בכל הזמנים ומצבי הרוח.

בייחוד עם ילדים, הגישה הרוחנית לשיעורי מוזיקה יכולה ליצור את ההבדל בין חוויה מרגיזה לנעימה (כמה מבוגרים זוכרים לרעה את שיעורי הפסנתר בילדותם?), בין סתם שיעור לבין מסע מרתק אל תוך ממלכתו הפנימית של הילד.

המרכיב הבסיסי כאן הוא כבוד לעולמו הפנימי של הילד שלמבוגר יש המון ללמוד ממנו. הממלכה הפנימית הזאת כוללת את ניסיונות חייו של הילד, את תחושותיו, תפיסת עולמו, הנקודות החזקות והחלשות שלו, ערכיו, הדימוי העצמי שלו, טראומות מהעבר, נקודות שזקוקות לחיזוק וכמובן, את הנשמה שלו. כשאנחנו נוגעים במכלול הפנימי של הילד, המורה מגלה כל הזמן את הכיוון שאליו הילד צריך להתקדם עם המוזיקה שלו (או שלה כמובן). לא רק כדי לרכוש מיומנויות חדשות, אלא גם כדי ליצור, לצמוח, להתרפא ולהשתנות. ומכיוון שהחיים ובני האדם משתנים תמיד, מורים צריכים לכוונן את עצמם מחדש, כל הזמן, לעולמו הפנימי של התלמיד.

כשהמורה נכנס לעולמו הפנימי של הילד, בלי שיפוטיות, הילד לומד כיצד להיכנס בבטחה לעולם המקודש הזה בעצמו. וברגע שזה קורה, הילד יכול לתור בו בלי גבולות ולצמוח בכיוונים רבים תוך כניסה לתהליך היצירתי.

כך הופכים שיעורי פסנתר רוחניים לשיעורי חיים.

*מאמר זה ראה אור לראשונה בשבועון 'משפחה'

 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן