רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

בחורה אנליטית בעולם האמהות

א׳ בתמוז ה׳תשס״ז א׳ בתמוז ה׳תשס״ז 17/06/2007 | מאת בסי גרוון

תמיד התגאיתי במוח האנליטי, הכמעט גברי שלי. הייתי צופה קרירה ומנותקת מהחיים, לעולם לא היסטרית, כמעט תמיד בשליטה. כשנולד בני הבכור תהיתי אם אוכל לתפקד כמו שאר האימהות.

השעה היחידה בשבוע שהייתה כולה שלי הולכת לאיבוד.

כך הרגשתי באותו ליל שבת לפני זמן קצר, כשאסונות קטנים נפלו עליי מהר מכפי שהצלחתי להתמודד עמם.

לעבודה מהבית יש יתרונות ברורים, אבל פירוש הדבר הוא שאתה תמיד בעבודה. כשוויתרתי על העבודה המשרדית שלי והתחלתי לעבוד מהבית, הגיעו לקיצם הערבים שבהם נכנסתי מדי פעם למיטה עם ספר טוב או התכרבלתי על הספה ושוחחתי עם חברה שמזמן לא ראיתי. כשהתחלתי לעבוד מהבית, הזמן "שלי" נעלם ותמיד היה משהו שעליי לעשות. רק השבתות נותרו נווה מדבר, איים של שלווה החסינים בפני המחשב או הטלפון.

בשישי בערב, ליל שבת, לאחר שהשולחן פונה מכלי סעודת השבת והילדים שכבו לישון, אני לובשת פיג'מה, לוקחת ערימה של חומר קריאה, תה חם וקצת שוקולד ומעבירה את השעה באושר טהור. לא משנה כמה עייפה אני, אני מכריחה את עצמי להישאר ערה, מסבירה לבעלי המפקפק שאפשר ליהנות מרגיעה רק בזמן ערוּת; מצב השינה אינו מצב של מודעות. זוהי שעת מותרות שכולה שלי.

בליל שבת אחד, בדיוק לפני שעמדתי להתכרבל בפינת הספה, שמעתי צליל שיעול מבשר רעות ואז "אמא" בקול יבבה. רצתי לחדר השינה, אבל גם אני וגם בתי בת השלוש איחרנו את המועד. היא הקיאה על עצמה ועל המיטה של בעלי.

בזמן הארוחה היא נראתה ישנונית והתלוננה על כאב בטן. כשהיא ביקשה לישון בחדר שלנו, בעלי הכניס אותה למיטה שלו, עם הסדינים שהחלפתי רק כמה שעות קודם לכן. כעת, החום וההתחשבות שהפגנו גבו מחיר גבוה מכפי שציפינו. בעלי החליף את בגדיה ורחץ אותה, בשעה שאני החלפתי מצעים וניקיתי את הרצפה. נתנו לה לשתות והנחנו דלי ליד מיטתה. חיבוק ונשיקת לילה טוב והשקט שב על כנו.

אמרתי משהו על יופיו של השקט. שמחתי הייתה מוקדמת מדי.

חזרנו לסלון, בעלי לפרשת השבוע ואני לספר שלי. שנינו קראנו קצת. בעלי הכין שתי כוסות תה. אמרתי משהו על יופיו של השקט.

שמחתי הייתה מוקדמת מדי. צרחה היסטרית פתאומית מחדר הבנים הכריזה שדלקת האוזניים של התינוק עדיין לא חלפה, למרות שהוא החל לקבל טיפול אנטיביוטי. הכאב תקף אותו בעיקר בלילות. הבטתי בתה בכמיהה וקמתי להאכיל אותו. בעלי נתן לו אקמול.

בעלי בדיוק התיישב ואני קיוויתי להגיע לתה לפני שיתקרר לחלוטין, כשהשיעול וקולות ההקאה חזרו. ללא גינונים מיותרים החזרתי את התינוק לעריסתו ומיהרתי לחדר הבנות. בתי לא הייתה במיטה. היא הצליחה להגיע לשירותים, אבל לא מספיק קרוב. גם היא וגם רצפת השירותים היו במצב רע. התינוק צרח במחאה על נטישתי הפתאומית.

בעלי הגיע והבין מיד מה קרה. מבטינו נפגשו ושנינו פרצנו בו-זמנית בצחוק. "מוטב לצחוק מאשר לבכות", היה תמיד המוטו שלנו. ואז ניגשנו לעבודה.

הפעם הוא ניקה את הרצפה בשעה שאני טיפלתי בה. היא אמרה שהבטן שלה עדיין כואבת. הרחקתי את שערה מפניה, הנחתי יד קרירה על מצחה ועמדתי אתה לצד האסלה. החזקתי אותה חזק בזמן שקיבתה התרוקנה ואז רחצתי את פניה והתחלתי להחליף בעדינות את בגדיה. היא הרימה את מבטה, עדיין מעורפלת וישנונית, והאמון שראיתי בעיניה כמעט הפחיד אותי. היה זה מבט של פגיעות שזור בתחושה של ביטחון. היה לה לילה קשה, אבל היא סמכה עליי. סמכה עליי שאדאג לה, אטפל בה, אוהב אותה.

ספקות אמהיים

בגיל ההתבגרות, התגאיתי במוחי האנליטי, הכמעט גברי. הייתי צופה קרירה ומנותקת מהחיים, לעולם לא היסטרית, כמעט תמיד בשליטה. לא הפכתי להיות משתפכת, רגשנית והפגנתית. בהיותי רווקה הרגשתי מצוין עם התנהגות זו, אבל כאם היו לי ספקות בנושא.

אני זוכרת שהחזקתי את בני הבכור שעות ספורות לאחר הלידה. בהיתי בצרור הקטן שהיווה בשר מבשרי. עיניים צלולות להפליא מתוך פנים קמוטות זעירות השיבו לי מבט. הייתי מודאגת. לא הרגשתי פרץ מהמם של אהבה אימהית. אמנם הייתי מוקסמת ומרותקת מחיים חדשים אלה, אך בה בעת תהיתי כמה רגש באמת יש בי כלפיו. האם אהיה מוכנה לשלם בחיי למענו? התפתלתי כשהתשובה לא הייתה "כן" מיידי.

בנקודה מסוימת, הפסקתי לחשוב והתחלתי להניק, לדאוג לגיהוק, להחליף חיתולים ולנדנד את היצור הקטן הזה. והאהבה החלה לבעבע. האם אגונן על גופו בגופי אם אי פעם ניקלע לפיגוע טרור? קיוויתי לא לגלות לעולם את התשובה לשאלה כה מחרידה, אבל למדתי במהירות כי רגשותינו לרוב מקדימים את מחשבותינו.

והנה אני, עם ילדה קטנה המסריחה מקיא, אומרת לה שהכל יהיה בסדר, רוחצת אותה, מחבקת אותה בזרועותיי בשעה שאני מגישה ספל לשפתיה. מוחי האנליטי התבונן במתרחש מהצד וליגלג, "את?! אמהות אחרות מדברות ברוך ומרגיעות, הן נותנות את עצמן באופן מלא וללא תנאי. הן מרגיעות ומנחמות את ילדיהן. אבל את?"

בלי קשר למה שאני חושבת על האימהות שלי, בעיניה, הייתי צוק גיברלטר, מקום מקלט מהסערה.

ועדיין, זה הרגיש הדבר הנכון ביותר בעולם. לתחושת הפקפוק הזו לא היה מקום. ולמרות התסכול על השעה האבודה שלי, הרגשתי אוהבת, דואגת ורכה. מבט אחד נוסף בבתי הקטנה גילה לי את כל שהיה עליי לדעת. בלי קשר למה שאני חושבת על האימהות שלי, בעיניה, הייתי צוק גיברלטר, מקום מקלט מהסערה. היא סמכה עליי לחלוטין וללא סייג. ישבנו יחד למשך זמן מה, בעוד היא מתאוששת מהחוויה הקשה שעברה עליה. ואז השכבתי אותה לישון ונתתי לה נשיקה.

חזרתי לספה. התה היה קר, כבר לא היה לי מצב רוח לשוקולד והייתי כל כך עייפה, שעיניי סירבו להתמקד במילים שניסיתי לקרוא.

השעה האהובה שלי אבדה.

אבל קיבלתי כל כך הרבה בתמורה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן