לפנים משורת הדין
לא הצלחתי למצוא ציירת לספר הילדים האחרון שלי, ובלית ברירה החלטתי להמר על רעות, ציירת מתחילה שעשתה עלי רושם מצוין. שיתוף הפעולה בינינו שלא הצליח, העמיד אותי בפני קונפליקט מוסרי.
היה זה ערב שקט ושגרתי, ישבתי מול המחשב וכתבתי את פרקי הסיום של ספר ילדים אותו עמדתי להוציא לאור, הספר היה מוכן כמעט לגמרי אולם עדיין לא השגתי ציירת שתאייר אותו.
שיפצתי את הפרקים האחרונים ותכננתי את דף הסיום של הספר כשצלצול טורדני שבר דממת החדר. מעבר לקו עמדה רעות אמיץ, ציירת צעירה ומתחילה שהציעה לצייר את ספרי החדש.
"יש לך ניסיון באיור ספרים?" בררתי.
"לא, אבל איירתי ציורי קיר מורכבים ויש לי גם אוגדן עם ציורי עיפרון אותם אוכל להעביר לך להתרשמות".
רעות נשמעה בטוחה בעצמה וביכולתה וגרמה לי לתת בה אמון, היא הגיעה אלי בדיוק ברגע שנזקקתי לה וקיוויתי שיחסך ממני כאב הראש של חיפוש ציירת.
"תשלחי לי את האוגדן ואעמוד איתך בקשר".
יומיים אחר כך הגיע אלי אוגדן הציורים של רעות, היו בו ציורים עליזים מלאי חיים ותנועה כמו שאהבתי, לצד ציורים ילדותיים חסרי פרופורציה שלא הבנתי לשם מה הכניסה אותם לקלסר ציורי הדוגמא שלה.
"הציורים באוגדן שלי מסווגים לפי תקופות, תבדקי בתאריכים, הציורים היפים שלי, נעשו מאוחר יותר כשלמדתי טכניקות ציור חדשות ושפרתי את המיומנות שלי", הסבירה לי כשהגיע אלי לראיון.
הבטתי על התאריכים שהופיעו בשולי הציורים היפים שאהבתי, הם נעשו בחודשים האחרונים, בעוד הציורים המעוותים והפגומים נעשו לפני כמה שנים.
"התרשמתי מאוד מהציורים שלך, רעות, ורציתי לקבל ממך עיצוב לדוגמא של גיבורת הסיפור בספר שלי, ילדה בת עשר, ג'ינג'ית, מנומשת ומתולתלת, חשוב לי בציור ההבעה והתנועה".
"כן", רעות הנהנה בראשה, עיניה ברקו ואצבעותיה שרטטו קוים בלתי נראים על השולחן שלידה. היא הייתה להוטה לקבל את העבודה ולאור האמביציה שהפגינה החלטתי שאם הציור לדוגמא שלה ימצא חן בעיני אקח אותה כדי לצייר את ספרי החדש.
אחר מספר ימים הגיע אלי הציור לדוגמא בדואר, ראיתי ילדה נעימה למראה מחייכת אלי, הבעה ברורה על פניה ומבנה גופה מדויק וגמיש.
הזמן דחק, ולא הצלחתי להשיג ציירת מנוסה ומתאימה אחרת, וכך על סמך אוגדן עבודות, ציור לדוגמא מרשים ואמון אישי סגרתי חוזה עם רעות, הציירת המתחילה על איור הספר החדש.
את החודש הבא העברתי בריצות וסידורים בלתי פוסקים סביב הספר, בתוך קלחת ההתרוצצויות שכחתי לחלוטין מהציורים של הספר.
הפכתי את המעטפה תוהה מי שלח לי דפים אלו. מעולם לא שלחו לי ילדים ציורים.
בבוקר בהיר אחד כשהספר היה כמעט כמעט מוכן, מצאתי על שולחני מעטפה חומה עבה. פתחתי אותה כלאחר יד והוצאתי דפים מקופלים ובהם ציורים ילדותיים, בהם דמיות חסרות פרופורציה שלהערכתי צוירו על ידי ילדת בית ספר בכיתה נמוכה עד בינונית. הפכתי את המעטפה תוהה מי שלח לי דפים אלו, אינני מאבחנת של ציורי ילדים ומעולם לא שלחו לי ילדים ציורים.
הבטתי בשם השולח והרגשתי שנשמתי פורחת מבהלה: רעות אמיץ. אין לי ציורים לספר, הרהרתי בעודי ממוללת בעצבנות את איוריה המגוחכים של רעות.
"מדוע רעות עשתה לי את זה?" כעס וייאוש בערו בי בערבוביה, "מניין לקחה את ההשראה לצייר ציורים עלובים אלו? "מה אעשה כעת?"
באותו ערב ערכתי שיחה נוקבת עם רעות ודרשתי לדעת מדוע לא הכינה עבורי ציורים באותה רמה של הציורים הטובים שהציגה לראווה באוגדן העבודות שלה.
"אמרת לי שאת לחוצה בזמן ובקשת את הציורים כמה שיותר מהר, אמרת לי גם שאת לחוצה בכסף ואני לוקחת לפי שעות לכן החלטתי לעבוד מהר כדי לחסוך בזמן ולחסוך בכסף. תביני הציורים היפים והטובים שלי לוקחים לי המון זמן, הזמן והתשלום שהקצבת לי הספיקו לי רק עבור ציורים ברמה נמוכה יותר".
הייתה לרעות תמימות ילדותית שנבעה מכך שעדיין לא נכנסה לשוק העבודה, בתשובותיה דמתה לתלמידת תיכון המתווכחת עם מורה על הציון שקבלה בעבודת בית ספר. לא ראיתי טעם לבזבז זמן בדיבורי סרק שלא ישנו את המציאות, הבהרתי לרעות בקצרה את הנזק שגרמה לי בעבודתה הרשלנית ופניתי לנסות לתקן את המעוות.
שעון הזמן תקתק והמשימה שעמדה לפני למצוא ציירת שתצייר עשרים ציורי ילדים מורכבים ביומיים שנותרו עד הדפסת הספר הייתה כמעט בלתי אפשרית. פחדתי שלא אספיק להגיש את הספר לדפוס במועד שנקבע לי ואאלץ לחכות זמן ארוך עד שיגיע תורי החדש.
ברגע האחרון הגעתי לשולמית, ציירת מתחילה בראשית דרכה שנענתה לאתגר הבלתי אפשרי של הכנת עשרים ציורים ביום וחצי. בבוקר של ראש חודש ניסן, בתאריך האחרון בו היה הספר אמור להגיע לדפוס התקשרה אלי שולמית ובשרה בקול נרגש: "הציורים מוכנים".
הציורים ששולמית ציירה היו מעל ומעבר למה שציפיתי, הבטתי בהם שוב ושוב ועיני לא שבעו לראותם.
הספר המושלם הגיע ברוך ה' לדפוס בזמן, הוא שווק לחנויות כמה ימים לפני פסח, מאוחר יותר ממה שתכננתי אולם עדיין בעונת המכירות הבוערת של ערב החג.
פסח חלף, ומרוץ החיים דחק את אירועי העבר הטובים והרעים הצידה. באחר צהריים שגרתי למדי צלצל הטלפון בביתי, על הקו עמדה רעות אמיץ.
לקח לי דקה ארוכה להיזכר מי היא רעות ומה עוללה לי, כשזו בינתיים פתחה במתקפה חזיתית:
"את צריכה לשלם לי על הציורים שציירתי לספר שלך, לפני חודש כבר היית צריכה להעביר לי תשלום. סיכמנו שתשלמי לי לפי שעות, עבדתי עשרים שעות, על כל שעת עבודה אני לוקחת חמישים שקל, סך הכל מגיע לי אלף שקל".
אלף שקל טבין ותקילין על ציורים ברמה של גן ילדים שחיבלו בהוצאת הספר וגרמו לי הפסד מכירות של ימים יקרים והותירו אותי ללא איורים.
"הציורים שלך לא היו ברמה של ספר", הזכרתי לרעות, "גרמת לי נזק בכך שתקעת אותי ברגע האחרון בלי ציורים".
קולה הנחרץ וההתעקשות שלה על כך שהיא עבדה עבורי גרמו לי להסכים להגיע לפשרה.
"הציור לדוגמא ששלחתי לך, היה בדיוק באותה רמה של הציורים שציירתי", התעקשה רעות, "ראית אותו ועל סמך ציור ברמה כזו הזמנת אצלי עבודה ואת צריכה לשלם לי עליה".
קולה הנחרץ של רעות וההתעקשות שלה על כך שהיא עבדה עבורי ועלי לשלם לה על זמן עבודתה גרמו לי להסכים להגיע לפשרה איתה ולתת לה סכום כלשהוא כפיצוי.
"תשמעי רעות, נכון שעבדת אך קרתה כאן אי הבנה. אני הזמנתי בפרוש ציורים ברמה גבוהה ואת לא ספקת את הסחורה. אין לי מה לעשות עם הציורים שלך, לא בקשתי ציורים כאלו וגם לא השתמשתי בהם, כמה את חושבת שעלי לשלם לך?"
"אלף שקל", דרשה רעות בתקיפות, "בטלתי הזמנות בגלל ההזמנה שלך, עבדתי קשה ואת צריכה לשלם לי את כל הסכום במלואו", רעות נשמעה פגועה ונעלבת, "אף פעם לא קרה לי כזה דבר שאנשים הזמינו אצלי עבודה ולא שלמו לי."
אלף שקל, האפסים התגלגלו מול עיני במהירות מסחררת ומאבק פנימי התחולל בליבי.
מצד אחד אלף שקלים היוו עבורי סכום גבוה, במיוחד בתקופה זו בה השקעתי סכומי כסף גדולים בהפקת הספר ולא ראיתי שום הצדקה לשלם לרעות על עבודתה הרשלנית אולם מצד שני העדפתי לשלם את האלף שקלים ולדעת שלא פגעתי ולא עשקתי שכר שכיר.
כשהקונפליקט הולך ומתעצם בתוכי, נזכרתי בסיפור ילדות מפורסם עליו גדלתי המבוסס על מעשה שמסופר בגמרא (בבא מציעה פ"ג ע"א):
"רבה בר חנן שכר סבלים כדי להעביר חבית יין ממקום למקום, החבית נשברה במהלך העבודה ורבה בר חנן נטל מהפועלים את גלימותיהם כתשלום עבור הנזק שגרמו לו. התלוננו הפועלים בפני רב על התנהגותו של רבה בר חנן.
פנה רב לרבה בר חנן ודרש ממנו להחזיר לפועלים את גלימותיהם.
התפלא רבה: "הפועלים התרשלו וגרמו לי נזק כספי רב ונטלתי את גלימותיהם כפיצוי מזערי על ההפסד העצום שגרמו לי, האם הדין מחייב אותי להחזיר להם את בגדם?"
ענה לו רב: כן, כך אומר הפסוק: "למען תלך בדרך טובים", עליך ללכת בדרך הטובה ולמחול לפועלים על הנזק שגרמו לך, למרות שלפי הדין הם אלו החייבים לך פיצויים.
השיב רבה בר חנן לפועלים את גלימותיהם וציפה שיודו לו ויכירו לו טובה על התנהגותו הנדיבה, אולם הפועלים לא רק שלא הודו לו אלא הגיעו אליו בבקשה חדשה בלתי מתקבלת על הדעת:
"עניים אנחנו, התעסקנו יום שלם עם העברת החבית שלך ואנו דורשים ממך לשלם לנו עבור העבודה שבצענו לך כדי שנוכל להביא טרף לביתנו".
רבה בר חנן סרב להם: "לא די ששברתם את חביות היין שלי ואינכם מפצים אותי על הנזק שנגרם לי, אתם עוד מעזים לבקש תשלום עבור העבודה?"
פנו שוב הפועלים לרב עם תביעתם לקבל מרבה בר חנן תשלום עבור יום העבודה שבצעו.
פנה רב שנית לרבה בר חנן ודרש ממנו להיענות לתביעות הפועלים ולשלם להם שכר עבור טרחתם.
התקומם רבה בר חנן ושאל: "עלי לשלם עבור עבודה שרק גרמה לי נזק? כך הדין?"
ענה רב: כן, מאדם ברמה ובמעמד כמו שלך מצופה לנהוג לפנים משורת הדין, כמו שאומר הפסוק: "וארחות צדיקים תשמור".
לפי השקפת התורה נדרש המעסיק להיות רחב לב כלפי עובדיו השכירים, לנהוג עמם לפנים משורת הדין ולשלם להם שכרם בעין יפה ובזמן ללא עיכובים. (מהשכיר לעומת זה נדרש לעבוד בכובד ראש, לא להתבטל ולנצל את הזמן כדי למלא את תפקידו בצורה מושלמת.)
הפעם הייתי על תקן של מעסיק והחלטתי לשלם לרעות הציירת למרות עבודתה הרשלנית שכמעט גרמה לי נזק בלתי הפיך בהוצאת הספר.
נכון, לפי ההלכה ולהבדיל לפי החוק, לא הייתי צריכה לשלם על העבודה כיוון שלא נערך בינינו חוזה, אולם רציתי לנהוג לפנים משורת הדין וכדי לצעוד בדרך טובים שווה היה לי לשלם אלף שקלים.
העברתי לרעות את התשלום שדרשה במלואו, והסיפוק והרוגע הנפשי אותם חשתי אחר המעשה הוכיחו לי שנהגתי כשורה.