סבא, אני כל כך מצטערת שמעולם לא פגשתי בך. אבא מספר עליך שהיית טוב לב, שחיית למען משפחתך ונהגת בילדיך כמו באבני חן יקרות. כולם בעירך ידעו שהם יכולים לסמוך עליך לכל מה שיזדקקו לו. למדת תורה בכל הזדמנות. אהבתך לה' השפיעה על סביבתך.

תמיד היה חיוך על פניך, אבל זה השתנה ב-1938. שערך הלבין. ידיך התחילו לרעוד והחיוך נעלם מפניך, ומעולם לא חזר אליהן שוב. אבל סבתא אומרת שלא בכית.

ב-1938, פוטרת מתפקידך כפרופסור באוניברסיטה רק משום היותך יהודי. מחוסר אפשרות אחרת להתפרנס, קיבלת עבודה בתור אורז בשוק המקומי. לפעמים לא הצלחת להביא אוכל לשולחן, אבל סבתא אמרה שלא בכית.

ב-1939, פוגרומים הפכו לעניין שבשגרה. אתה ומשפחתך לא יכולתם לצאת ולבוא כרצונכם. פחדת שבאחד מן הימים אתה או אחד מבניך עלולים להילקח למחנה עבודה בעודכם מתגנבים לבית הכנסת. אבל סבתא אמרה שלא בכית.

ב-1941 החלטת לעזוב, ניסית לאסוף כסף עבורך ועבור בני משפחתך, אבל לא היה איש ממנו יכולת ללוות. היית צריך להמתין ולחסוך במשך שנים, אבל סבתא אמרה שלא בכית.

ב-1942 מכרת את חנוכיית הזהב שסבא שלך נתן לך. אפילו בכסף הזה יחד עם כל מה שהצלחת לחסוך, יכולת להוציא מאירופה רק שניים מבניך. לא יכולת לבחור, והחלטת שכולכם תישארו יחד, למרות ששמעת מדי יום סיפורים על אנשים שנלקחו לבלי שוב, ומעולם לא שמעו מהם יותר. סבתא אומרת שלא בכית.

ב-1943 גורשתם לגטו. לא יכולתם לצאת ולבוא. לא היה אוכל. אף אחד מהחולים לא הורשה לעזוב ולא הרשו להוציא אף אחד מהמתים מהגטו. סבתא אמרה שלא בכית.

ב-1944 אתה ומשפחתך נגררתם לרחובות. עמדתם שם במשך יומיים, בלא אוכל או מים. הושלכתם לקרונות כמו בהמות. הגעת לאושוויץ והופרדת מאשתך ובתך. עמדת בשורה וראית כיצד בניך הולכים ימינה, בעוד שאתה נשלחת לשמאל. נשקת לבניך בפעם האחרונה ואמרת להם להיות חזקים. צעדת אל תאי הגזים ושמעת את צעקותיהם המעונות של אחיך היהודיים.

וכשנשמת את נשימתך האחרונה ואמרת 'שמע ישראל', סבא, האם בכית?