לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הכל התחיל בחתך אחד קטן

הכל התחיל בחתך אחד קטן

"מה יש לך כאן חמודי? בסך הכל פצע קטן. אל תדאג מותק, עד מחר הכל יעבור." – האומנם?

מאת

כמה פעמים בשבוע חוזר אחד מילדינו הביתה כשהוא ממרר בבכי. אנחנו מפשילים את מכנסיו (או את החצאית) ומוצאים פצעון קטן על הברך. "די, מספיק לבכות, זה סתם פצע קטנצ'יק, הנה אני כבר מנקה ולא יהיה יותר דם. עד מחר לא יישאר לך אפילו סימן". זה קורה הרבה, נכון?

5 דקות לאחר הטיפול הרפואי המסור, שכולל ניקוי, אולי מעט פולידין והעיקר פלסטר מרשים כדי שיהיה לילד במה להתגאות – ואנחנו כבר שוכחים מהאירוע כולו.

ובאמת? מה כבר היה שם? בסך הכל פצעון קטן, שום דבר ממש, כמה טיפות דם וזהו.

ככה פחות או יותר זה התחיל גם בפעם שעליה אני רוצה לספר.

רק חתך קטן

זמן מה לאחר שדיני חזרה הביתה מהמעון, גיליתי שיש לה חתך קטן, אבל קצת עמוק, בסנטר. החתך היה חלק ונסתר, ואלמלא הייתי משכיבה אותה עלי לא הייתי מבחינה בו. במבט מדוקדק יותר הבחנתי גם בכתמי דם על חולצת הבורדו שלה. אין כל פלא שהמטפלות לא הבחינו בו. אולי היא אפילו בכתה, ואולי גם חיבקו והרגיעו אותה, אבל בחתך איש לא הבחין. הפצע אמנם כבר לא דימם, אך עדיין היה לח ופתוח. שיערתי שזה קרה לפני משהו כמו שעתיים או שלוש.

עם צמר גפן ומעט מים רתוחים המסתי ככל אפשר את הדם שהחל להיקרש, פתחתי את החתך ככל יכולתי, חיטאתי בפולידין והצמדתי את שפות החתך בפלסטר.

למחרת המטפלות הסירו את הפלסטר. החתך התאחה מקסים כשהוא בקושי מותיר סימן.

בערב דיני נרדמה בעגלה ואני ניצלתי את ההזדמנות ל"השלמת שעות שינה" – צללתי למיטה ונרדמתי. אבל לא לזמן רב.

התעוררתי מקולותיהם של דיני ובעלי. היא התהפכה בעצבנות במיטתה, והוא ניסה נואשות להרגיע אותה.

מה קורה? שאלתי.

לא יודע, היא מתנהגת מוזר.

הוא הביא אותה אלי, משהו בתנועות שלה נראה משונה. הן היו קצת אימפולסיביות. נראה כאילו היא רוצה להקיא, הקיבה מתכווצת, אבל כלום לא יוצא. הנחתי יד על המצח. לא היא לא חמה. נגעתי בבטן, גם היא לא חמה.

מה קורה לה? אולי זאת הרעלה? אולי היא בלעה משהו כשלא שמנו לב?

לא יודעת למה, אבל פתאום חשבתי שאולי זה קשור לפצע מאתמול, תראה, שאלתי את בעלי, לא נראה לך שיש קצת נפיחות בחלקו הימני של הסנטר? אולי יש לה זיהום.

כן, אולי, אבל הפצע היה למטה ובאמצע וה(אולי)נפיחות למעלה ובצד.

אבל יש נפיחות, נכון?

התארגנו במהירות, יהיה מה שיהיה החלטנו לקחת אותה לטר"ם, שיבדקו ויגידו מה בדיוק עובר עליה.

בעלי הכין את הרכב לנסיעה, ואני החלטתי משום מה לבדוק בכל זאת כמה חום יש לה. למדחום הייתה דעה שונה לחלוטין ממה ששידרו פני הגוף שלה – 41 מעלות! הלבשתי אותה בבגדים קלילים, נר אקמול, וישר לחדר מיון.

כשהגענו הנפיחות כבר הייתה ברורה, החום לא ירד, והדיאגנוזה ברורה – צלוליטיס. זיהום של רקמות הפנים כתוצאה מהחתך הקטנצ'יק שהתאחה מצוין.

עירוי אנטיביוטיקה, תרופות להורדת חום ואשפוז.

היצור היחיד שאליו יכולתי להשוות את מראה פניה היה – היפופוטם.

מרגע לרגע הפנים של דיני התנפחו יותר ויותר, בבוקר כבר אי אפשר היה לזהות אותה. החזקתי בה בתחושות מעורבות של דאגה, פחד, רחמים ודחייה מהפרצוף המחריד הזה, שבתוכו כלואה נשמתה המתוקה של בתי שעדיין לא מלאו לה שנתיים. השפתיים גדלו למימדים אדירים ולא הצליחו להחזיק במוצץ שירגיע אותה. אך ממילא היא הייתה עייפה וחסרת אונים מכדי לבכות ממש. בקבוק? בקושי. אוכל? בשום פנים ואופן!

היצור היחיד שאליו יכולתי להשוות את מראה פניה היה – היפופוטם.

התחושות השונות הלמו בי וסערו בתוכי. אך מעל כולן חוללה באלימות תחושת תסכול שנבעה מרגש הדחייה שלא ציפיתי למצוא בתוכי. 'מה?' שאלתי את עצמי, 'זה מה שאת מרגישה כשבידיים שלך מוטלת בחוסר אונים הבת שלך, סובלת ומתענה?! מה עם כל 'אהבת האם' שחשבת שיש לך? האם חלק כל כך גדול ממנה היה מבוסס על מראה חיצוני? איך יתכן שברגע שהפנים שלה השתנו, את מרגישה פתאום ניכור, כאילו נמצא איתך יצור זר ובלתי מוכר. הרי היא עצמה לא השתנתה – יש לה אותם רגשות, אותן מחשבות, אותה אהבה כלפיך ואותו אמון תמים ובלתי מסויג של ילד המשוכנע בכל מאודו שהדבר היציב ביותר בחייו זו אמא...'.

"זִיהוּמולוג" שבדק אותה מיהר להחליף את התרופה לאנטיביוטיקה מיוחדת לטיפול בחיידקים אלימים. היא נלקחה לחדר ניתוח ובהרדמה מלאה ניסו לנקז מעט מהדלקת החוצה – תהליך כמעט חסר תועלת משום שהדלקת לא הייתה מרוכזת במורסות, אלא בלועה ברקמות.

ובכל זאת, משהו מהלחץ בַּפָּנים הוקל.

שבוע שלם שהינו במחלקה, שלושה ימים החיידק השתולל עד שהושגה סוף סוף הקלה. אנשים היו מביטים בנו ונדים לעברנו ברחמים. אחרים היו שואלים: "כווייה?" ואני הייתי מניעה את ראשי מצד לצד, לא, משהו הרבה יותר 'טריוויאלי'...

האורחים המועטים שהגיעו בימים אלה, לא הצליחו להירדם אחר כך בלילה – "זאת דיני"? היו שואלים את עצמם בבעתה. על אחת כמה וכמה התייסרו המטפלות המסורות שלה, שלא הפסיקו להאשים את עצמן שאצלן זה קרה.

ואני, קהת רגש במידה מסוימת, התרגלתי וניצלתי היטב את הזמן כדי לחזק את הקשר ביני לבין בתי הקטנה. מה כבר היה לנו לעשות שם? אז שוחחנו המון ("מה היא רק בת שנה ועשרה חודשים?! לפי השיחות שלך אפשר לחשוב שהיא כבר בת עשרים..." דברי שכנתי לחדר, מעברו השני של הוילון), הסתובבנו במחלקה, אחר כך בבית החולים ולבסוף גם בחצר, ניגשנו למועדונית ושיחקנו יחד, ציירנו הדבקנו ושוב שוחחנו. שבעה ימים בלי הפסקה.

חזרנו הביתה שונות. הכרנו זו את זו הרבה יותר. נקשרנו זו לזו הרבה יותר.

והיה גם רווח נוסף. למדנו – בעלי, אני וכל מי שהיה מעורב בסיפור – להודות לבורא עולם שתמיד מרפא כל פצעון קטן בלי שנשים בכלל לב למלחמת העולם המתחוללת בתוך הגוף; שכמעט תמיד דואג לנו בלי להדאיג אותנו, ורק לפעמים, לעתים כל כך רחוקות, מזכיר לנו שלמעשה העסק הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים.

 

16/12/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 15 תגובות ב-15 דיונים

(15) ברוך הוא וברוך שמו, 7/3/2018 15:37

לך דומיה תהילה...

(14) אנונימי, 5/5/2013 16:07

איזה יפה!

מאמר שהזיז לי משהו בלב...תודה

(13) נועה, 7/5/2007 08:18

אלוהים ישמור!

בחיים לא הייתי מאמינה שפצע קטן יכול לגרום כל כך הרבה בעיות!

(12) דנית, 21/2/2007 01:00

אמיתי ונכון..

כמה שצריך להעריך כל דבר קטן...
ולהעריך את הקב"ה... רופא כל בשר ומפליא לעשות !

(11) צפרא, 28/1/2007 08:20

חזק....

מדהים הדפסתי את זה אפילו להקריא את זה בכיתה!!!

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub