לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תאכל, מותק שלי, תאכל

תאכל, מותק שלי, תאכל

הנישואים הוציאו לאור את גֶן היידישע-מאמע הרדום שלי. מי היה מאמין? מאישה מקצועית ועצמאית הפכתי להיות מישהי שדואגת אם הקוגל יצא פריך מלמעלה.

מאת

אתם יכולים לקרוא לזה "גֶן אם-יהודיה רדום" או בכל שם אחר, אבל מאז שהתחתנתי, נדהמתי לגלות איך האכלת אנשים ממלאת אותי סיפוק.

זה התחיל עם בעלי. לא ציפיתי להבדל גדול בין בישול לאדם אחד לבישול לשניים, אבל בפעם הראשונה שהוא התלהב: "וואו, זה ממש טעים" - לא יכולתי להסביר בהיגיון את תחושת הסיפוק העמוקה שלי. וזו הייתה רק ההתחלה.

כמה חודשים לאחר מכן, בבית של חברה, אחד הילדים שלה זלל בתיאבון דג סלמון שהכנתי עבורה, ואני חשתי שכרון-חושים כשהתעוררו בתוכי הגֶנים של היידישע–מאמע – גֶנים שהיו חבויים בקרבי עד עתה, ויצאו במחול פראי. ילד נהנה מאוכל שהכנתי? כל אחד מתאי הגוף שלי התנפח מגאווה, ורק בקושי נמנעתי מלרכון קדימה על השולחן וללחוש באהבה: "תאכל, מותק שלי, תאכל".

פעם הייתי נורמלית. בישלתי ואכלתי בלי לחשוב יותר מדי, לפעמים התנסיתי במאכלים חדשים או הופתעתי מהצלחה קולינארית שלא ציפיתי לה. בתור בוגרת אוניברסיטה היו לי דברים מעניינים יותר לחשוב עליהם מאשר מה להכין לארוחת הצהריים. הנישואין הוציאו לאור את… הסבתא שבי. בבת אחת הפכתי לאישה שמתקשרת לחברות כדי לקבל מתכונים ולדאוג ולתהות אם הקוגל באמת יצא פריך מלמעלה. קשה לי קצת להכיר את עצמי - אבל אי אפשר להכחיש את הסיפוק העמוק שאני מרגישה כשאורח לוקח מנה שנייה. אז מה קרה לי?

לבלוע וליהנות

בסעודת שבת לא מזמן, הייתה לי הזדמנות לצפות בתופעה הזו מהצד השני. כמו שקורה לעתים קרובות באירועים חגיגיים עם אורחים רבים, בעלת הבית הייתה בכל המקומות בבת אחת, נחפזת מהמטבח לחדר האורחים ובחזרה עם מרק ודגים, עוף ותפוחי אדמה, מגישה אוכל ומפנה את השולחן ומפקחת על הילדים עם הרבה מרץ והומור. בנקודה מסוימת (וגם זה קורה בדרך כלל) דחקה בה אחת מהאורחות לשֶבֶת. "עבדת במטבח כל הזמן", היא מחתה. "למה שלא תיקחי כיסא ותיהני?"

"עוד רגע", ענתה המארחת, כשהיא מתקדמת לעבר המטבח להביא את המנה הבאה. והיא אכן התיישבה אחר כך – לפחות עד שמישהו רצה קוביות קרח, או שהיה צריך להביא עוד סלטים, או שהמיץ נשפך, או שמישהו רצה להחליף מזלג. בעוד שאנחנו נהנינו מהארוחה הנהדרת, היא בקושי אכלה בכלל. זה נראה לא הוגן שהיא דאגה לכולם – בלי אף רגע להירגע ולהעריך את מה שהצליחה ליצור!

כמה שבועות לאחר מכן, כשבעלי ואני אירחנו בביתנו ארוחת "שבע-ברכות" חגיגית לכבוד זוג צעיר, התחלתי להבין. מעולם לפני כן לא הייתי אחראית לאירוע גדול ומורכב כל כך, ועשיתי עניין גדול מכל שלב בתהליך. כמה מרק אנשים באמת אוכלים? מהי הדרך היעילה ביותר להגיש כל מנה? מה צריך להכין לאורחים שלא אוהבים דגים? הוצאתי סכום כסף מדהים על מוצרי המזון, קילפתי יותר תפוחי אדמה משיכולתי לספור, והעברתי ערב שלם בקיצוץ וטיגון, בישול ואפייה, מתוך ציפייה מלאת תקווה לאירוע.

זה היה הבית שלנו שהקרין את האנרגיה החיובית הזו. כל האנשים הללו נהנו מהאווירה שאנחנו יצרנו. אכילה הייתה הדבר הרחוק ביותר ממני.

מהרגע שהאורח הראשון נקש על הדלת ועד אמצע המסיבה הייתי עסוקה מכדי לשים לב למתרחש. אבל באמצע המסיבה, כשאחד האורחים קם לברך את הזוג הצעיר, עצרתי בפתח הסלון והסתכלתי על הכל. זה היה הבית שלנו שהקרין את האנרגיה החיובית הזו. כל האנשים הללו נהנו מהאווירה שאנחנו יצרנו. אכילה הייתה הדבר הרחוק ביותר ממני. לא עמלתי קשה כל כך כדי ליהנות מחתיכת עוף טעימה. כל מאמציי במטבח הונעו מהרצון לתת: לאפשר לאורחים לקחת חלק באווירה נפלאה, לוודא שהזוג הטרי יזכה ליחס מלכותי, ולספק הזדמנות לאנשים ליצור קשר אחד עם השני. לא נזקקתי לאוכל. הצְלחת האירוע הייתה בעצמה התגמול.

פתאום, התנהגותה של אותה מארחת בַּשבת שלפני שבועות מספר לא נראתה כה מוזרה. העונג העמוק ביותר שלה נשאב מהידיעה שכל אורחיה היו מאושרים, ושהיא הייתה מסוגלת לספק את צרכיהם. תפיסת האורחת את הסעודה הסתיימה בעצמה, אבל המארחת כללה בתפיסתה את הנאת כל האורחים. כמה מדהים לגלות שנתינה מספקת יותר מקבלה!

אף פעם לא העליתי בדעתי שיש לי כל כך הרבה לתת לפני שאירחנו את החגיגה בביתנו. אחרי שחוויתי את טעם הנתינה, התחלתי לצפות להזדמנות הבאה שלי לעשות זאת. למרות כל העבודה הקשה, הערב ההוא הותיר אותי מלאת אנרגיה. נתינה אמיתית לא מובילה לצמצום ותשישות. להפך: היא מעניקה כוחות, כי היא מאשרת את יכולתנו לטפח ולספק צרכים של בני אדם אחרים. ככלות הכל, רק אדם שיש לו משהו לתת יכול לדאוג לאחרים.

מעבר לכך, היהדות מלמדת אותנו שנשמתנו הפנימית ביותר היא השתקפות של הבורא, שברא את העולם מתוך חפצו להעניק. נתינה היא תכונה אלוקית, וכאשר אנחנו נותנים לאחרים, אנחנו מזהים את התכונה האלוקית הזו בתוך עצמנו. לא פלא שאנחנו הומות: "תאכל, מותק שלי, תאכל".

אז אני מניחה שאפסיק להיות מופתעת מהסבתא היהודייה שמתפתחת בתוכי, ואמשיך לחפש את המתכון המושלם לקוגל. ואם אורח אי פעם יציע לי לשבת ולהירגע, אני רק אחייך. אפילו אם האוכל טעים במיוחד, אני מעדיפה להגיש אותו מאשר לטעום ממנו. טעם הארוחה נעלם ברגע שהיא נבלעת... אבל טעם הנתינה נשאר לתמיד.

17/6/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) איריס, 22/6/2006 05:23

נחמד, אבל......

חשבו רגע, האם ישיבה עם האורחים, שיחה נעימה, פירגון, החלפת דעות וכו' - האם אין בהם גם לתרום לנחת של האורחים מהמארחת? רק האוכל, טעמו וצורת הגשתו היא זאת הממלאת את המארחת גאווה עד כדי הקבלה לנתינה האלוקית, האם רק את זה אנו זוכרים כאורחים?? אני כאורחת הייתי מעדיפה אירוח בסיסי, טעים ופשוט ולא להרגיש שבעלת הבית "קרעה" את עצמה בשביל הערב הזה ומאידך הייתי רוצה לראות אותה איתנו בשולחן נינוחה, ושמחה וחיונית לא פחות מעמידתה בפתח המטבח כמו משרתת בהיכון....

(2) יעל, 22/6/2006 00:47

מ-ק-ס-י-ם- !!

נתינה היא דבר כל כך עמוק, שהוא מופיע בכל רובד בחיים , אפילו באירוח. אני מארחת ואף פעם לא חשבתי על הצד הזה של נתינה. כי כשאני מארחת אני נהנית מעצם האירוח. לא חשבתי על הדרך הזו בכלל.. איזה יופי של מחשבה!

(1) עמוס, 21/6/2006 08:32

מקסים ומחמם את הלב

אז מה אני - איידישע אבא

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub