רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

להתכחש לשואה

כ״ז בניסן ה׳תש״ע כ״ז בניסן ה׳תש״ע 11/04/2010 | מאת Tzvi

בנערותי הייתי אובססיבית לגבי השואה ונשבעתי לספר את הסיפור. אז הפכתי לאם, והכל השתנה.

בנערותי הייתי אובססיבית לגבי השואה. קראתי את כל הספרים הקיימים בנושא – אז היו רק קומץ, בהשוואה לספרות העניפה הקיימת כיום בתחום – ודיברתי על זה כל הזמן עם חברותיי לכיתה. עבורנו, הנושא האסור ואפוף המסתורין שמשך ודחה אותנו בו-זמנית לא היה בנים, אלא החורבן.

לפני הצלצול הראשון בבית הספר, בהפסקת הצהריים, אחר הצהריים – בלי הרף טחנו את אותן שאלות: איך זה יכול היה לקרות? כיצד שרדו הורינו? וחשוב מכל: איך יכול היה העולם לשתוק? התשובות חמקו מאתנו, אבל אנו המשכנו לייסר את עצמנו, כאילו מבקשות לכפר על עצם קיומנו. גם בנו הוטבע סימן, כמו המספרים שקועקעו על זרועות הורינו.

"לעולם לא עוד!" נדרנו. ואכן, בהמשך הדרך, חלקנו הצטרפנו לפעילות למען העם היהודי. אחרות לקחו על עצמן את תפקיד העדים: הן החליטו להקדיש את חייהן לסיפור הזוועות; לתת עדות שתשמש כשריון, הגנה על עמנו באמצעות הסיפור. אחרות נשבעו: "אנקום בהיטלר על ידי דבקות בא-לוהים וביהדות, אקיים את צוואתם של אלו שנספו".

 

ייתכן שהטראומה שלי הייתה גדולה יותר מזו של ילדים אחרים בני גילי – לא בגלל האובדנים שחוויתי אלא בגלל הזעקות בלילה.

 

אני נדרתי לא נדר אחד אלא שלושה. ייתכן שהטראומה שלי הייתה גדולה יותר מזו של ילדים אחרים בני גילי – לא בגלל האובדנים שחוויתי (שני סבים, שני דודים ומאות קרובי משפחה – לא משהו יוצא דופן בקרב המשפחות שהכרתי), אלא בגלל הזעקות בלילה.

מדי לילה, במשך שנים, היה אבי זועק בשנתו: זעקות חנוקות, לא אנושיות. במשך היום הוא מעולם לא דיבר על השואה, אבל בלילות הייתי מתעוררת לשמע זעקותיו. מכורבלת בפינה מעבר לדלת חדר השינה של הוריי, הכרחתי את עצמי לשמוע ולספוג כל זעקה. זו חובתי, חשבתי אז, לאפשר לזעקותיו להציף אותי ולצרוב את חותמן בנשמתי.

נעשיתי פעילה מאוד. בגיל 16 הצטרפתי למאבק הסטודנטים למען יהדות בריה"מ ("שַלַח את עמי!") ובגיל 19, ל-JDL. נעצרתי מכיוון שישבתי מול המשלחת הסובייטית לאו"ם והייתי גאה בתיק שנפתח לי במשטרה. הייתי מוכנה להקריב למען בני עמי.

אבל יותר מכל, נשבעתי לספר את הסיפור. כתבתי חיבורים, שירים, סיפורים, מחזות – בעלי נושא אחד. כמורה בתיכון יהודי, שאלתי את המנהל אם אוכל ללמד את אלי ויזל במקום את צ'רלס דיקנס. לאחר מכן בניתי קורס אוניברסיטאי בספרות השואה ולימדתי אותו לקהל הרחב. רבים סיפרו לי בסוף הקורס ששיניתי את נקודת המבט שלהם על היהדות.

חיכיתי בציפייה לאתגר הגדול מכולם – החדרת המודעות לשואה בילדיי שלי. לא אהיה כמו אבי – לא יהיו זעקות בלילה שיצרבו את נשמותיהם. אתחיל לחנך אותם בגיל צעיר, אקריא להם ספרים על הנושא, אדבר עמם בפתיחות, אקח אותם למוזיאוני שואה שנפתחו לא מכבר. אהיה המורה המושלמת.

ואז נולדו ילדיי, והכל התהפך.

הראשון נולד מתוח, רגיש ועצבני. היה זה אתגר לשכך את פחדיו הרבים וההורות התגלתה כמשימה קשה הרבה יותר מכפי שצפיתי. איך אוכל, תהיתי, להטיל על ילד כזה את עול השואה? הוא נאבק עם שדים פנימיים כה רבים; לא יכולתי להוסיף פחדים נוספים לרשימה הארוכה שעמה התהלך. ניסיתי להרגיע אותו – גם בעזרת אנשי מקצוע – ללמדו שהעולם הוא מקום בטוח. כיצד אוכל לספר לו מה קרה לשלושה רבעים מבני משפחתו? וכך, מעולם לא סיפרתי לו את ההיסטוריה, המורשת שנדרתי בעוז להעביר הלאה.

בני השני נראה שונה כבר בזמן הלידה. יכולתי לראות שהוא בעל מבנה חסון יותר ונשמתי לרווחה. הוא היה עגלגל, עליז, אופטימי – זה היה ברור כבר מההתחלה. כך שאולי אוכל לספר לו, חשבתי, בעודי רואה כיצד הוא גדל והופך לילד נמרץ ושמח. אבל כשהבטתי מילד אחד לשני, עצרתי לרגע.

הגדול היה כה פסימי. השני התברך בנקודת מבט חיונית ושמחה... כיצד אוכל להקדיר את עולמו? מה אם סיפורי השואה שאספר לו יפגעו ברוחו, ולו במעט? אני כל כך מוקירה את החמימות שלו, את אמונתו באנשים, את השכנוע שלו בכך שהעולם הוא אכן מקום בטוח. כיצד אוכל לספר לו שאין הדבר כך – במיוחד לא עבור יהודים?

שמרתי על שתיקה, שתיקה רועמת כמו תִלֵי המשקפיים, ערימות הנעליים והררי המזוודות הריקות שעדיין עומדים בתוכחה דוממת באושוויץ של ימינו

 

וכך, למרבה האירוניה, מעולם לא סיפרתי לאף אחד מהם. אני, תולעת ספרי השואה, המורה הנלהבת, הסופרת האובססיבית, מעולם לא סיפרתי ולו מילה אחת על השואה לילדיי. שמרתי על שתיקה, שתיקה רועמת כמו תִלֵי המשקפיים, ערימות הנעליים והררי המזוודות הריקות שעדיין עומדים בתוכחה דוממת באושוויץ של ימינו. שמרתי על שתיקה יותר מאשר אותם צופים ארורים מן הצד, המשקיפים הראויים לגינוי, העדים הדוממים. בביתי שלי, נותרו אותם קדושים מעונים, קורבנות וגיבורים של השואה - אלמונים ובלתי נודעים.

האם טעיתי? האם צדקתי? ביום הזיכרון לשואה ולגבורה – אני זוכרת בכאב את ההבטחה שהבטחתי לעולם לא לשכוח, ההבטחה שלא יכולתי לקיים. אני חושבת בצער על 6 מיליון השלדים ואז, בשקט, בזה אחר זה, אני מחזירה אותם לארון.

*"להכחיש את השואה" לקוח מתוך "The Mother in Our Lives" (הוצאת תרגום/פלדהיים), אוסף חדש של כתבי נשים יהודיות בעריכת שרה שפירו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן