לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




משלוח מנות משפחתי

משלוח מנות משפחתי

אחווה משפחתית – קשה לקנותה ככלי זהב וקל לאבדה ככלי זכוכית, וכשהזכוכיות נשברות כולם נפצעים...

מאת חיה ליאונר

משלוחי המנות ניצבו לפני מסודרים לפי גדלים, עטופי צלופן ומוכנים למשלוח.

"זכרת את כולם, חיה?" שאל אותי זאב, בעלי. הנהנתי בראשי לפתע הכתה בי המחשבה, לא הכנתי משלוח מנות לרוני ויפית - אחיו ואחותו של זאב.

לו היה זה לפני שנה, לא הייתי מעלה בדעתי להכין להם משלוח מנות, היחסים בינינו היו הדוקים כל כך, עד שמשלוח מנות רשמי של סלסלת קש מכוסה ניילון מרשרש היה מגוחך ממש. היינו נכנסים למטבח של חמי, מערימים בצלחת לחמניה, כרוב ממולא וסלט ומעבירים את זה כמשלוח מנות כשר וחמים לרוני וליפית.

בחודשים האחרונים התנתקו היחסים בינינו והפצעים עדיין שותתים דם. במצב העכשווי, לשלוח להם משלוח מנות? זה דבר שממש לא יעלה על הדעת. מתי דיברנו בפעם האחרונה? לא דיברנו. התווכחנו, חתכנו אחד את השני בלשוננו בפרוזדורים הלבנים, הארוכים וחשוכי התקווה.

"לא הכנתי לרוני וליפית", אמרתי לבסוף.

דממה מעיקה השתררה במטבח. "אני בעצמי לא יודע מה יהיה בפורים, הרי לא נתכנס יחד", אמר זאב כשידיו קורעות בעצבנות פיסת נייר מסכנה, "אנחנו מחולקים לשתיים".

תמיד היה מין קפל דק שחילק את המשפחה לשתיים. רוני, הבכור שהקרין תמיד סמכות והחליט מה לעשות, עם יפית שקבלה את דבריו בצייתנות ללא שאלות. בצד השני עמד זאב, שהיה מסוגל לערער לפעמים על דבריו של רוני, כשהם לא נראו לו. ולמרות החילוק הדק, הייתה המשפחה מאוחדת.

בדרך כלל זאב שתק, גם כשההחלטות של רוני היו לא נכונות או לא נוחות. לעיתים רחוקות מאוד זאב הביע התנגדות והציע הצעה אחרת שרוני קבע אם לקבל אותה או לא, הרי הוא היה זה שאמר את המילה האחרונה בכל עניין משפחתי.

"למה רוני הוא זה שתמיד מחליט מה לעשות? למה שאתה לא תקבע לפעמים עובדות בשטח? שאלתי פעם את זאב.

"כשהייתי ילד, האפוטרופסות של רוני הפריע לי מאוד. למרות שפער הגילאים בינינו הוא שנה בדיוק, על רוני הביטו כעל אדם מבוגר ועלי כעל ילד. ככל שרוני התבגר הוא הפך למעורב יותר בקבלת ההחלטות בבית. היום, זה כבר לא מפריע לי. אני נותן לו מכל הלב, לנהל את הנושאים של המשפחה המורחבת", התנער זאב מזיכרונותיו.

בעוד זאב היה אדם מעורה בחברה ומוערך, חבריו נהגו להתייעץ אתו ודעתו נשמעה בכל מקום בכובד ראש, רוני היה אדם שקט ומסוגר, לא היו לו הרבה חברים ואת דעותיו לא העז להביע בציבור, סמכות הוא הקרין רק בבית, בחוץ הילך בשולי הדרכים חושש למשוך תשומת לב.

אחוות האחים שלהם הייתה לסמל לדוגמא ולקנאה בעיני כולם.

"אני נותן לרוני לנהל את כל העניינים המשפחתיים. תביני, זה המגרש שלו, המגרש היחיד שלו", אמר לי זאב לא פעם ולא פעמיים כשהבעתי אי שביעות רצון מהחלטות שהחליט רוני בנוגע לסדר היום של המשפחה המורחבת, "יש לי ברוך ד' מספיק מקומות להביע בהם את דעתי".

היחסים בין זאב לאחיו ואחותו היו הדוקים, הם שוחחו אחד עם השני לפחות פעם ביום וכשדיברו השעון כאילו נעצר, שעות רבות הם היו מסוגלים לדבר בלי לחוש איך הזמן עובר, אחוות האחים שלהם הייתה לסמל לדוגמא ולקנאה בעיני כולם.

***

תקופה ארוכה סבל חמי מכאבים ברגלים, רוני ליווה אותו לביקור תמים אצל רופא שהפנה אותו לסדרת בדיקות. התוצאות שהגיעו סיפרו על גרורות ראשונות של מחלת הסרטן. חמי, עבר ניתוח, הגידול הוסר והמחלה שקטה לשנה. בסיומה של שנת חסד זו, החלו הגרורות שוב להתפשט ברגל בכוחות מתוגברים.

הטיפולים הכימותרפיים רק החמירו את המצב וגרמו לגידול לשגשג ולפרוח. ואז הגיעו החודשים האחרונים, בהם נלחם חמי את מלחמת חייו, הוא היה בשנות החמישים המוקדמות שלו, צעיר במראהו וצעיר ברוחו. הרופאים קצבו לו שישה שבועות, אך הם התארכו לשלושה חודשים.

בחודשיים האחרונים שלו, ניתק החוט המשפחתי לשניים. ליד המיטה, הפגינו כולם אחדות, אהבה, חום ואור. אך מחוץ לחדר ניטש מאבק של תקווה מול הכרה במציאות, של חיים מול איכות חיים.

רוני רצה להביא מטפל אלטרנטיבי, זאב טען שמדובר כאן באחיזת עיניים, "אי אפשר לרפא סרטן בתה ירוק". ורוני, הבכור החליט מה לעשות, הוא הביא את מטפל שהכאיב לחמי, גזל ממנו טיפות כוח יקרות ולא הועיל במאומה.

"תתמקדו באיכות החיים שלו", אמרו לנו כולם, "תנעימו לו את תקופתו האחרונה". רוני ארגן לאבא פעילויות, ביקורים, אירועים בתדירות יום יומית אך אבא היה מותש וחלש ועיניו נעצמו במהלך הפעילויות.

"תאט את הקצב, רוני, לאבא אין כוח", ביקשנו.

"לא אכפת לכם מאבא, כל מה שאתם רוצים זה לתת לו לדעוך בשקט", הטיח בנו רוני.

הויכוחים היו קשים ומרים, לא בררנו במילים וירינו אותן לנקודות הרגישות שבלב.

אחר כך הגיע הויכוח האחרון על מינון משככי הכאבים. "תנו לאבא מורפיום בכמות הנדרשת לו, תראו איך הוא סובל". אבא התפתל בייסוריו כשהכדורים משככי הכאב חדלו להשפיע עליו. "אתם תהרגו את אבא עם המורפיום שלכם", האשימו אותנו בחזרה, "אפשר להעלות קצת את מינון הכדורים ולהשקיע במורפיום טבעי: בביקורים, במסיבות".

הויכוחים היו קשים ומרים, לא בררנו במילים וירינו אותן לנקודות הרגישות שבלב. רוני ויפית עמדו בצד המחליט והקובע, ואנחנו היינו בצד הצועק והצודק.

מצבו של חמי הלך והדרדר, המוות תקף את הגוף איבר אחר איבר, נאבק ברצון החיים העז. הלב פעם בעוז עד הדקה האחרונה, עד שמסלול החיים הגיע לסיומו, המוניטור יישר קו, מכונת ההנשמה נדמה ובשקט הסופי עלתה לה הנשמה למעלה.

הלוויה וימי השבעה חלפו במהירות כמו חלום בלהות. הקפל המשפחתי שהפריד בין רוני ויפית לזאב, נחתך. לא היה כעת את חמי – הפתיל האחרון שקישר בין שלושת האחים. נותרו רק זיכרונות אש ששרפו כל גשר אפשרי בין בני המשפחה.

***

וכעת הגיע פורים, היום בו מתכנסות המשפחות יחד ומהדקות את האחווה במשתה ושמחה משפחתי. המשפחה שלנו קרועה, והחתכים עדיין טריים ומדממים.

בוקר של פורים עולה בחלון הבית, מוזיקה נשמעת ממכוניות חולפות, צחוקם של ילדים מחופשים מהדהד ברחובות, אך השמחה נעצרת לה על מפתן ביתנו. שולחן החג שערכתי היה הדור וחגיגי: סכו"ם של כסף, כלי פורצלן עדינים, מפיונים בהירים, זר וורדים רענן, מאומה לא היה חסר בו ומאומה לא היה בו.

נזכרתי במסיבת הפורים העליזה אותה חגגנו בביתו של חמי בשנה שעברה. השולחן היה ערוך בכלים חד פעמיים פשוטים, סביבו ניצבו כיסאות פלסטיק לבנים מעליהם התנופפו בלוני הליום. רוני הופיע מחופש עם חמשת ילידיו, תמיד הוא הופיע בתחפושת מקורית שהייתה פתיח טוב למסיבה. אסף, בעלה של יפית שיחק את השיכור המושלם והמטיר בדיחות שנונות שגרמו לנו להשתפך בצחוק. זאב, הכישרון המוזיקלי של המשפחה, ניצח על השירה וחמי נתן לשמחה נופך רציני בדברי מוסר וחכמה.

תחושת החסר על אובדן מישהו קרוב מתעצמת בזמנים בהם חשים בחסרונו.

הדלת שנפתחה קטעה את חלומותיי והחזירה אותי למציאות. זאב חזר מקריאת המגילה עיניו כבויות וגוו שפוף, תחושת החסר על אובדן מישהו קרוב מתעצמת בזמנים בהם חשים בחסרונו.

שלחתי את בני בן החמש עם משלוחי המנות לשכנים. כל שנה הייתי לחוצה לסיים מהר כדי להספיק לנסוע לחמי, הפעם היה לנו כל הזמן שבעולם לרשותנו ומשכתי אותו ככל הניתן, רציתי לדחות את הסעודה המשפחתית המצומצמת שלנו ככל הניתן.

משלוחי מנות החלו לחזור ומלאו את השולחן במטבח. "אמא, כולם נוסעים לסבא שלהם ולנו אין סבא, מה נעשה?" שאל אותי בני.

"אנחנו נאכל בבית את סעודת פורים", עניתי.

"לא שווה", רקע בני ברגליו, הסכמתי אתו מכל הלב. השעות נקפו והתוגה שהשתלטה על הבית, הזכירה את תשעה באב, לא את פורים.

בשעה שלוש נשמעה דפיקה על הדלת, קבצן משופם ביקש תרומה. בעלי הושיט את ידו לכיס, לפתע היא קפאה ועיניו יצאו מחוריהן באי אימון.

"רוני", פלט בקושי רב, נשען על הקיר הלבן. רוני לא חיכה להזמנה ונכנס פנימה, אחריו הופיעה טלי אשתו עם חמשת ילדיהם מחופשים בתחפושות מקוריות.

טלי נשארה אותה טלי, זריזה כמו רוח סערה עמדה במטבח והחלה לפתוח קופסאות שמורים. יפית ואסף, המאחרים הכרוניים הגיעו אחר שעה, כשאסף מנופף בבקבוק יין מרוקן לחצאין. "מי יודע באיזה רחוב המן גר?" פתח את נאום היום. ובעלי מצא את עצמו פוצח בשירה ומנצח על מקהלת האחיינים.

השמחה פרצה מהחדר וחיממה את הלב. זאב, רוני ויפית התיישבו בפינת החדר ושוחחו כמו פעם, לפני רעידת האדמה שביקעה את המשפחה לשתיים. "שכחנו להביא לכם את המשלוח מנות שהכנו", שמעתי את רוני, "כל כך מיהרנו לצאת לדרך".

"תביא לי מהמטבח כרוב ממולא עם סלט תפוחי אדמה והרבה רוטב פטריות", הזמין בעלי את משלוח המנות המשפחתי הישן והחמים.

רוני יצא מהמטבח אוחז בצלחת מהבילה, בעיניו ראיתי את האהבה הישנה, את המעורבות והאכפתיות, את אחוות האחים. התפללתי שהאחדות הזו תימשך לנצח, שלא תתפרק בזמני צרה ולא תימס בימי השגרה. כי אחוות האחים הזו לא מובנת מאליה, היא תוצר של וויתור והשקעה, אהבה וקבלה. קשה לקנותה ככלי זהב וקל לאבדה ככלי זכוכית וכשהזכוכיות נשברות כולם נפצעים...

*הסיפור אמיתי, השמות והמקומות שונו.

11/3/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) אורלי, 16/3/2006 12:36

מקסים. התרגשתי ואהבתי.

(3) הילה, 13/3/2006 04:30

יפה מאוד, אולם הסתייגות קטנה

את כותבת "אנחנו היינו בצד הצועק והצודק".
מאוד קל לאדם לחשוב שהוא הצד הצודק, אבל אני בטוחה שגם גיסייך בטוחים שהם היו הצד הצודק. באמת, אין אף פעם צד שצודק לחלוטין, ותמיד צריך לנסות להבין גם את הצד השני כי מידה של צדק יש בכל אחד מן הצדדים. מה גם ששניכם רצים בטובתו של אותו האדם. כל אחד ראה את הטובה הזו באופן אחר. כך שלעניות דעתי, לא נכון מצד לחשוב בהחלטיות כזו שהצד שלכם היה הצד הצודק.

(2) Rivka, 13/3/2006 02:40

The story is extremely touchy and moving. Thanks for reminding me what real simcha is.

(1) אמונה, 13/3/2006 01:39

מרגש ונוגע ללב

נהנתי לקרא את הסיפור שיש בו מוסר השכל גדול, ואכן פורים נועד להרבות אהבה, אחווה ורעות
וזה הזמן להשלים עם כל אלה שהסתכסכנו איתם במשך השנה לחבר את הקרעים ע"י משלוח מנות וכד'
ובזכות האחדות נזכה בקרוב להגאל כנאמ'
"ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", מתי השכינה שורה והגאולה תבוא כשיחד שבטי ישראל כשכולם באחדות.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub