לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לומר שלום

לומר שלום

אני חולפת בטיסה מעל פני האוקיינוס, ממהרת להגיע למיטת סבתי הגוססת. איני יכולה לשאת את המחשבה על פרידה ממנה.

מאת שרה דבי גוטפרוינד

ביום שישי אחר צהריים ירושלים חמה עד אימה. החום שורף את עיניי ומחליק באיטיות על ידיי. שלושת ילדיי מכוסים באבעבועות רוח. אני בטלפון עם סבתי המתגוררת בארה"ב. היא חולה – חולה מאוד. בזמן שאנחנו מדברות, אני מעמידה פנים שהיא בסדר. היא חייבת להיות. אנחנו משוחחות כל יום שישי, כדי לאחל זו לזו שבת שלום. עשינו זאת במשך 15 שנה. היא חייבת להיות בסדר כיוון שהיא זו שלימדה אותי כיצד להתפלל, כיצד לאהוב, כיצד לאמץ את השבת בלב מלא שמחה. אולם לפתע, קולה נשבר.

"בואי מהר", היא אומרת. "הגיע הזמן לומר שלום". אני מתחילה לרעוד. לא. את לא יכולה לומר שלום, זה לא הזמן. האוקיינוס המשתרע בינינו מתחיל להעמיק לנגד עיניי. כיצד אצליח להגיע לשם בזמן? איך? אני מנסה לדבר והמילים חונקות את גרוני.

"סבתא, אני באה. חכי לי". אני מנתקת את השיחה ומתקשרת לסוכן הנסיעות שלי. עוד שעה נכנסת השבת. הוא מזמין לי טיסה ביום ראשון בבוקר. בעודי מדליקה את נרות השבת באותו ערב, אני מתייפחת. בבקשה, סבתא, חכי לי. את חייבת לחכות.

אני אורזת תיק ונאבקת במחשבותיי בשעה שבעלי מסיע אותי לשדה התעופה. לתינוקת יש חום, היא מלאה באבעבועות רוח. בבקשה אל תחשבי על כך. סבתא, חכי לי. התור בשדה התעופה נראה ארוך כאורך הגלות. אני רוצה לנער את האישה לידי ולבכות. סבתא שלי גוססת, לילדים שלי יש אבעבועות רוח ואני לא יודעת אם אספיק להגיע בזמן. אבל במקום זאת, אני עומדת ונאחזת בתיק שלי, מנסה לחזור לעצמי. אל תחשבי, אל תתפרקי, פשוט המשיכי להתקדם.

כשאני מגיעה לדלפק הכרטיסים, הפקיד לוקח את הדרכונים שלי ואז מרים את מבטו אליי בפליאה.

"גבירתי, תוקף הדרכון האמריקאי שלך פג בחודש שעבר. את יכולה לעזוב את ישראל, אבל אני לא יודע איך תעברי את הביקורת בניו-יורק". אני מביטה בדרכון שבידיי הרועדות. לא ייתכן שזה קורה. הכוננות הביטחונית בארה"ב ברמה גבוהה. מה עליי לעשות? אני מודה לפקיד, מכניסה את הדרכונים לתיק ופונה לעבר השער. סבתא מחכה לי. אני עולה על המטוס. אל תבכי, אל תחשבי.

אני מתקשרת לבעלי בזמן העלייה למטוס. "תתקשר בבקשה לאימא שלי", אני אומרת לו. "תגיד לה שאני נוסעת עם דרכון לא בתוקף".

אני לא ממתינה לתשובה. אני עולה על המטוס וכשאני יושבת לבסוף, אני מכסה את פניי בידיי ומתפללת. בבקשה, אלוקים, עזור לי להגיע בזמן. אלוקים, תעזור בבקשה לסבתא לחכות. בשעה שהמטוס ממריא לשמיים, איכשהו אני יודעת: אלוקים שומע אותי. כמובן, דרכון שפג תוקפו לא משנה לו הרבה. הוא האחד שנותן לנו רשות להיכנס ואת האות לעזוב. כמובן, סבתא לעולם לא תעזוב בלעדיי.

בינתיים, אמי עסוקה בטלפונים בלתי פוסקים בניו-יורק. היא עובדת במשרה ממשלתית יוקרתית והיא מתקשרת לכל מי שהיא מכירה. לאחר שפנתה למספר בכירים במשרד ההגנה, היא מצליחה להשיג ליווי משטרתי. בתה חייבת לרדת מהמטוס מהר ככל האפשר. אכן, בעזרת ידו המכוונת של השם, אני רצה היישר לזרועותיה של אמי ברגע שהמטוס נוחת. סבתא מחכה לך, היא אומרת לי. אני יודעת, אני אומרת. היא לעולם לא תעזוב בלעדיי.

אני רוצה שהיא תתעורר. שתאמר את שמי. שתאמר לי שהיא אוהבת אותי, שהיא רואה אותי. התעוררי, אני בוכה בשקט. אבל היא לא מתעוררת.

הליווי המשטרתי מלווה אותנו מחוץ לשדה-התעופה, אני חולפת על פני ביקורת הדרכונים עם דרכון שפג תוקפו. כשאני מגיעה למיטתה של סבתא היא ישנה. אני אומרת לה שהצלחתי, אני כאן. אני אומרת לה שהיא נתנה לי את כל התורה שלי, שביתי היושב בהרי ירושלים לא היה קיים בלעדיה. ואז אני שותקת. אני רוצה שהיא תתעורר. שתאמר את שמי. שתאמר לי שהיא אוהבת אותי, שהיא רואה אותי. אני רוצה שהיא תאמר לי מה לעשות עם חיי בעולם הזה. התעוררי, אני בוכה בשקט. בבקשה תתעוררי. אבל היא לא מתעוררת.

אני מתפללת למען זה שנשמתו נפרדת מהעולם. "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי", אני אומרת את תפילת "שמע" בקול שנשבר ומנסה להיות חזקה. סבתא רוצה שאהיה חזקה. היא ביקשה ממני לבוא בדיוק לשם כך. עכשיו יש לי הזדמנות להעניק לה. היא, שלימדה אותי להתפלל, תעזוב את העולם עטופה בתפילותיי.

סבתא נושמת את נשימתה האחרונה. לבי נשבר בקרבי. אני חוזרת על תהילים, מכריחה את עצמי להתנחם במילים. מזה ימים רבים אני יושבת לצד משפחתי ובוכה. מי יוביל אותנו כעת? מי יילחם למען השבת? מי ישמור על משפחתנו מלוכדת?

היום בו עליי לעזוב מגיע מהר מדי. כיצד אוכל לעזוב? ילדיי נראים כמו חלום רחוק. רק הצער שלי אמיתי. במטוס בדרך חזרה, אני קהת חושים. לבי נמצא עדיין לצד קברה. אני צורחת בתוכי: אל תלכי. אני לא מוכנה. לא באמת אמרת שלום. לא ראית אותי. לא אמרת את השם שלי. אמרי לי איך להמשיך מכאן. שמישהו יגיד לי איך.

כשאני נכנסת הביתה, פניהם הזוהרות של ילדיי מזנקות לזרועותיי והם קוטעים זה את זה בסיפורים מרגשים על אירועי השבוע. האם חלף רק שבוע? אני מנסה לחייך, אבל לפתע אני לא יכולה להתאפק, אני ניגשת לחלון הסלון ומתבוננת בשמש האדומה השוקעת לתוך הרי יהודה. אני מתחילה להתייפח ומתייפחת כאילו דמעותיי מגיעות ממקום שאין לו סוף. בעלי ושלושת ילדיי עומדים לצדי בחוסר אונים. ואז בתי הבכורה מתחילה למשוך בחצאיתי.

"אל תבכי, אמא. אלוקים מחזיק עכשיו את סבתא בגן-עדן. היא מאושרת עכשיו. אל תבכי".

אני אוספת את בתי לזרועותיי. סבתא יודעת שסופה אינו הסוף. היא יודעת שיש לה ילדים ונכדים ונינים שישמרו את השבת ויתפללו את התפילות.

המעגל מתחיל להיסגר ואז מסתלסלות המילים בקולותינו. "אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי?". דמעותיי הן דמעותיה, הן דמעותיה של בתי.

סבתא מעולם לא אמרה שלום, כיוון שהיא לעולם לא תעזוב אותנו.

*מוקדש באהבה לזכרה של גיטל בת מרים.

 

9/6/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) yahava Neuberger, 10/6/2013 12:07

Saying Shalom

even i dont know you, i couldnt stop my tears

(8) רותי, 10/6/2013 07:40

בירושלים תנוחמי

ב"שבעה" של יהודי איטליה אומרים " בירושלים תנוחמו".הפסוק מתוך ההפטרה של השבת האחרונה. כמה נכון ומרגש!

(7) מרים, 9/6/2013 17:31

איזו נכדה

חיבוק ענק לך.דומעת ומעריצה.מרים

(6) יעל, 9/6/2013 11:28

וו'או

תודה על השיתוף

(5) לילו'ש, 1/11/2007 04:33

ואו!

ואוו הקטע הזה כלכך יפה..
זה נגע בי ,זה כלכך מרגש.
הכתיבה פה פשוט מדהימה,הוקסמתי מכל מילה ומילה..
ושוב פעם ,
ואוו!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub