רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

שכחו אותי בבית

י״ג בתשרי ה׳תשס״ו י״ג בתשרי ה׳תשס״ו 16/10/2005 | מאת Tzvi

החלטתי לסרב להזמנתו של אבי לבלות אצלם את חג הסוכות. קשה היה לי לאחר 12 שנות עקרות לשהות במחיצת משפחתי על כל ילדיהם וטפם.

"תבואו לסוכות, גילה. חשוב לי מאוד שהמשפחה תתכנס יחד", ביקש אבי.

"אבא, אני לא מסוגלת", התחננתי, דמעות עלו בעיני, הייתי ילדה טובה והתקשיתי לסרב להזמנתו, אך לא היו בי את הכוחות לקבל אותה. הייתה זו החלטה נחושה שלי, לא להגיע לחגים משפחתיים, חגים נועדו לשמחה והחגים בבית הורי גרמו לי הרבה עצב.

"גילוש, תתגברי ותבואי, סוכות הוא הזדמנות מיוחדת לפגוש את כולם", אבי היה טיפוס מאוד משפחתי, בער לו בנשמה לראות את כל ילדיו יושבים סביבו בסוכה המקושטת בליל החג.

הוא היה ילד פנימייה, שהגיע לארץ בגפו, ללא קרוב או מכר, ללא שורשים. שם ותאריך לידה הוא קיבל מפקידי עליית הנוער. היו לו משקעים עמוקים מחייו במוסד והוא מילא אותם בבניית הקן הכי מרופד בעולם לילדיו.

"את לא יודעת מה זה להיות לבד, בלי משפחה, גילה".

ידעתי, גם ידעתי, סיפוריו היו חרוטים בלבי. הסיפור על שעות הביקור בפנימייה, אותם בילה בספריה, מציץ מדי פעם מהחלון על המבקרים הבאים לחבריו ולבו נחמץ מקנאה. הסיפור על המדריך רפאל, שלאבי היה קשר הדוק עמו והוא ראה בו חבר טוב מאח, אך יום אחד רפאל התחתן, עבר דירה, ניתק את הקשר והותיר חלל גדול בלבו של אבי. הסיפור על אותו חג הפסח, אותו בילה אבי בשיטוט ברחובות כיון שבשניה האחרונה המשפחה המארחת לא יכלה לקבל אותו ולא נמצא לו מקום חלופי. הסיפורים על הצבא בהם אבי אף פעם לא קיבל מכתבים או חבילות, הוא אמנם התכבד ברצון מהממתקים של חבריו אולם הם לא הצליחו להמתיק את התחושה המרה של להיות לבד.

אבא, היה האבא הכי טוב בעולם, וכל מי שהכיר אותו הודה בכך. הוא היה קשור אלינו בקשר נפשי עז והיה קשה לו לקבל היעדרות של בן משפחה מהתכנסויות משפחתיות .

"תבואו גילה, כולם באים", ניערו אותי תחנוניו של אבי מהמחוזות אליהם הפלגתי, "את ואורי תחסרו לנו מאוד".

'לא נחסר לאף אחד', הרהרתי במרירות, 'עדי תחוש הקלה'.

 

***

 

אני הבת השנייה במשפחה של חמישה ילדים, אורי ואני היינו זוג הנשוי כבר שתים-עשרה שנים בלי ילדים. ככל שחלפו השנים ואחיותיי וגיסותיי נכנסו למועדון האמהות הרגשתי יותר ויותר אורחת נכבדת מאשר בת משפחה.

היחסים עם הקרובים אלי היו מאוד טעונים, הלכו סביבי על קצות האצבעות והשתדלו לא לדרוך על יבלות.

היחסים עם הקרובים אלי היו מאוד טעונים, הלכו סביבי על קצות האצבעות והשתדלו לא לדרוך על יבלות. כשהתקרבתי לשולחן כבר שילחו את הילדים הקטנים. כשהתינוק של גיסתי בכה היא נתנה לכולם להחזיק אותו, חוץ ממני כנראה כדי לא לצער אותי, אבל אני הרגשתי שהיא התעלמה מנוכחותי כאילו אני לא קיימת. כשהתיישבתי מול השולחן ונושאי השיחה נסובו על המשפחה והילדים מייד עברו נושא והחלו לשוחח במרץ על מזג האוויר היבש ועל עוד נושאים יבשים, שלא ענינו אותי כמו שלא ענינו אותם.

היו כמובן את אלו שדגלו בפתיחות: ייעצו לי בקול רם אילו תרופות כדאי לנסות, זרקו שמות של אנשים אליהם כדאי לפנות. הם שיתפו אותי בדיונים להיכן כדאי לשלוח את הילדים, איפה לקנות בגדים ולמה להעדיף מטרנה חלבית על צמחית, כאילו שנושאים אלו אקטואליים עבורי.

מאלו ומאלו חשתי פגועה ומעוררת רחמים. כשכואב לא משנה על איזה מזרון ישנים היכן שתשכב יכאב לך.

 

***

 

עדי אחותי הקטנה הייתה אחותי לצרה, בחורה צעירה שהדיבורים סביב גידול הילדים היו זרים לה.

היינו שתינו על אותה פלנטה של לימודים, עבודות ומבחנים והיו לנו המון נושאי שיחה משותפים. דברתי אתה בחופשיות ובנינוחות בלי לחשוש שהיא מחכה לסיים את השיחה כדי להצטרף לדיון ערני בסוגיות אימהיות.

בתחילת החורף עדי התחתנה וכמה חודשים אחר כך כבר הסתובבה עם בגדים רחבים. את השיחה הבאה שמעתי כשהייתי במרפסת, עדי ואמא שוחחו בסלון בלי לדעת שאני במרחק ציטוט.

"אימא, אני מרגישה נורא, אני לא רוצה ללדת לפני גילה", שמעתי אותה בוכה, "ברצון הייתי מעבירה לה את ההריון שלי".

אימי הרגיעה אותה, "לכל אחד יש את המסלול שלו, את התא המשפחתי שלו, את החיים שלו. אנחנו עם גילה, כואבים את כאבה, אבל אין לערבב שמחה בעצב, השמחה שלך בבנך צריכה להיות שלמה".

רציתי לומר לאימא שהיא צודקת, שגם אני מרוגשת ושמחה לראות את עדי בהריון, אין תלות בין מצבה למצבי ואין כאן כל בעיה, אולם שתקתי, לא הייתי אמורה לשמוע את השיחה.

עדי ילדה את בנה הבכור בשעה טובה ומוצלחת. בברית שלה קבלתי בגבורה את כל הברכות והאיחולים שנאמרו לי בפני כולם, בקול רם ומכל הלב.

עדי שהתה באותו ערב סוכות אצל הורי נהנית ממלון ברמה של שישה כוכבים, היא תכננה להישאר לסוכות ולעזוב אחרי החגים.

לא רציתי להגיע להורי באותו זמן ולהיות הענן המקדיר את האושר של עדי, רציתי לתת לה ליהנות מהחוויה של ההורות בלי לפזול כל הזמן לכיווני כדי לבדוק אם אני בסדר.

 

***

 

בשנה זו בה עדי אחותי ילדה, עברנו אני ובעלי מהפך בגישתנו לחיים. התקוות והניסיונות התנפצו מול עיננו ואנחנו הרמנו ידיים.

לאחר שתים-עשרה שנות נשואים שכללו את כל הטיפולים האפשריים, החל מתרופות סבתא וקשת של רופאים אלטרנטיביים וכלה בטיפולים ממושכים בבתי חולים בארץ ובחו"ל אצל פרופסורים עולמיים. אחר רוטינה קבועה של תקווה, מאמץ, משבר ואכזבה, נשברנו.

"אין לכם ילדים – ולא יהיו לכם ילדים! חבל לכם להשקיע את הזמן בילדים שלא יהיו!"

"אין לכם ילדים – ולא יהיו לכם ילדים! אתם זוג מסודר מבחינה כלכלית. תיהנו מהחיים, תצאו לטיולים, חבל לכם להשקיע את הזמן בילדים שלא יהיו", ייעץ לנו פרופסור ש', הרופא המטפל האחרון שלנו.

לבסוף החלטנו להפסיק עם הטיפולים, היה זה בור בלי תחתית, הר עצום של אנרגיה וכסף שלא הוליד מאומה...

עמדנו בפני המציאות במערומיה ותכננו מחדש את מסלול חיינו.

דבר ראשון עזבנו את ירושלים, העיר בה התגורר כל השבט המשפחתי שלנו ועברנו לצפון. התנתקנו/ברחנו, קיווינו למצוא שם את שלוות הנפש אותה איבדנו במרוץ הטיפולים והאכזבות. הצפון הירוק, המרחבים, השקט, הציפורים והדממה היו עבורנו התרפיה הטובה ביותר ממתח השנים האחרונות.

אני גרה בבית קטן עם גג רעפים ביישוב חלומי על הרי הגליל, הבית מחופה בחצר עם עצים והנוף הנשקף מהחלון עוצר את נשימתי כל בוקר מחדש.

הניתוק מהמשפחה סייע לי מאוד.

בעבר, הרגשתי את עצמי אפס מאופס בהשוואה לאחיותיי וגיסותיי האמהות החכמות. כשעלו לשיחה נושאים חינוכיים דעתי לא נשמעה ברצינות, למרות שעבדתי בייעוץ פסיכולוגי. חשתי באוויר את התחושה, 'את מדברת מהספרים ולא מהחיים, כל עוד לא התמודדת יום יום עם ילדים אל תתני לנו עצות'.

היה בכך משהו נכון שגרם לי להתכנס בעצמי, לחוש פחות ופחות מוערכת ובעלת דעה. הרגשתי שלמרות ההתמודדות הקשה שעוברת עלי ומבגרת אותי, חסר לי קטע ההורות כדי להשלים את הבשלות הנפשית שלי.

החיים במושב היו קלים וחלקים, רחוקים מכל חיבוטי הנפש. התושבים היו אנשי אדמה שלווים, נעימים ומכניסי אורחים. הם קיבלו אותנו בחום ובידידות, הציעו לנו עזרה ראשונה בקדיחות ובתיקונים ובימים הראשונים שלחו אלינו בתורנות ארוחות מבושלות.

פחדתי אומנם מהסטיגמות הנלוות ליישוביים כפריים אודות אפם של השכנים הנצמד לשמשות חלונך, אבל זה ממש לא היה כך, השכנים ידעו לשמור על דיסטנט מכובד, קיבלו אותנו כמו שאנחנו, זוג חברותי, נעים, מצליח, בלי... כאן חשתי לראשונה כשווה בין שווים. כמה משפחות כבר הזמינו אותנו להתארח אצלם לסעודה אחת בחג הסוכות המתקרב והרעיון קסם לי.

 

***

 

"גילה תבואו לסוכות, מהם שכנים? חברים? הם לא משפחה", המשיך להפציר בי אבא.

אבי תמיד חש אי נוחות מישיבה בחג סביב שולחן זרים.

אני חשתי לא בנוח מישיבה בחג סביב השולחן המשפחתי המורחב.

כל שנה התגברתי ובאתי, ראיתי את השמלות הקטנות המתנפחות, פעיתי לתינוקות הזעירים, שמעתי קולות פעמונים ובלילה בכיתי לתוך הכרית.

אבל הפעם הכל היה אחרת. השלמתי עם המצב שלי והגעתי למסקנה שהטוב ביותר עבורי ועבורם הוא להישאר בחג בבית. מאחותי עדי תמנע מבוכה, כולם יוכלו להתפעל מהמלאך הקטן שלה בקול בלי לחשוש מתגובתי. מבני המשפחה תיחסך הצנזורה בשיחות והם יוכלו לדבר בלא חשש על מה שמדבר אליהם – וממני ימנעו קונפליקטים רגשיים.

"אבא, אני לא יכולה להגיע", חתמתי את הויכוח בנחישות.

 

***

 

ערב סוכות, התקשרתי הביתה לאחל חג שמח.

קולות שיר נשמעו בבית: "לסוכתנו בא אורח", זמזמה עירית האחיינית המחוננת שעלתה לכיתה א'. ''איזה יופי לראות אתכם, לפז יש שיניים", שמעתי את אימי מקבלת בחום את הילדים הנשואים על טפם. שמחתי שאני לא שם, אבל דגדגה בי תחושת החמצה.

אני רוצה לראות אותך אצלנו בחג. אני רוצה לראות את כל ילדיי מולי, לדעת שכולם נמצאים, ושאין נתק ואין פירוד והמשפחה מאוחדת גם בזמן שמחה.

"חג שמח, אבא. תהנה, תשמור על עצמך מעוגיות השוקולד של אמא", שמעתי רטט של צחוק וחייכתי לעצמי. השוקולד נאסר על אבא, אימא הכינה בערב החג עוגיות שוקולד לנכדים ואבא התקשה לשמור על האיסור בתואנה של עוגיה ביתית אחת לא תזיק.

"גילה, גילוש", זה לא היה רטט של צחוק, זה היה רטט של בכי, "גילה תבואי, אני צריך אותך. אני רוצה לראות אותך אצלנו בחג. אני רוצה לראות את כל ילדיי מולי, לדעת שכולם נמצאים, שכולם אהובים ואוהבים, שאין נתק ואין פירוד והמשפחה מאוחדת גם בזמן שמחה. שנים חגגתי לבד את סוכות בפנימייה, גילה, זה היה נורא. חג בלעדייך, גילה שלי, זה כמו להיות לבד".

היה לי קשר חזק עם אבי. כשדברים הטרידו אותו או העיקו עליו הוא התייעץ איתי, הסתכלנו מאותה זווית על החיים והספיק לנו מבט עין כדי להבין אחת את השניה.

"אני מאוד מבקש ממך, גילה, להגיע".

האוכל היה חם ומוכן לאכילה, השולחן היה ערוך לחג, אבל הלב שלי לא נתן לי להישאר בבית ולהותיר את אבא שלי לבד. ארזתי תיק בחופזה ויצאתי עם אורי למסע מרוץ עם הזמן בכבישי הארץ.

"גילה, תנסי לא לקחת דברים ללב. תשדלי לאחוז בציפורניים את מה שניתן ליהנות ממנו", ייעץ לי בעלי תוך שהוא מתמרן במאמץ את המכונית הגדולה בסמטאות הקטנות מרוצפות האבן, חשתי שלבי מתאבן במגננה. לשכונת כנסת הירושלמית הגענו בדקה האחרונה.

 

***

 

החג עבר בשלום פחות או יותר, אימי עם הרבה טקט ניווטה היטב את נושאי השיחה. עדי קיבלה אותי בלבביות ורקמתי מהר קשרים עם נועם, התינוק המקסים בן החודשיים.

חשתי שהמציאות לא כל כך נוראה, הפגיעות שלי תלויה בי ואם אני במצב רוח טוב והוא לא מתפוצץ בגלל משפטיים אקראיים או אפיזודות טרגיות אז אפשר בהחלט ליהנות אצל ההורים.

החג עבר והגיעה חול המועד. אורי ואני אהבנו להסתובב בחול המועד בשמחות בית השואבה בירושלים, הייתי שואבת משם שמחה לזמן רב. נהניתי לשמוע את המנגינות היהודיות השמחות, לראות את האנשים רוקדים ריקוד שהוא טפח מעל הקרקע, להביט במעגלים הנפתחים ונסגרים.

במוצאי החג הראשון הלכנו לשמחת בית השואבה של חסידות "תולדות אהרון". שם היה המקור. חגגו שם מאות חסידים בתלבושת פסים מסורתית רוקדים בשורות ובמעגלים, בליווי תזמורת יפה של תופים וחצוצרות שנגנה לחנים יהודיים אוטנטיים. עמדתי שעות בעזרת הנשים ועיני לא שובעות מלראות את השמחה.

כשנגמרו הריקודים בשעת לילה מאוחרת, צעדתי עם אורי הביתה ברוח מרוממת. "טוב שהחלטנו להגיע", אמרתי, "המושב עם כל השקט השלווה והפרטיות חסר את הריגושים שמספקת העיר".

הגענו לבית ההורים, הבית היה חשוך. נקשנו בדלת ואף אחד לא פתח לנו, כולם הלכו לישון, נעלו את הדלת, לא שמו לב לחסרוננו ולא טרחו להשאיר לנו מפתח בפינת ארון החשמל.

דפקנו? הלמנו בדלת באגרופים קפוצים! ואין קול ואין עונה.

ניסינו שוב ושוב לצלצל לבית מהטלפון הנייד, שמענו את הטלפון מצלצל אבל אף אחד לא קם. כל בני הבית היו שקועים בשינה עמוקה אחרי הבילויים של הערב. ואז נפרץ חור קטן בסכר השלווה שלי ומחשבות מרות שטפו אותי בגלים אדירים.

"בוודאי ששכחו אותנו, למה לא. אנחנו זוג בלי ילדים, אין כאן ילד או תינוק שצריך לדאוג לו, שחסרונו מורגש, שהשקט ממנו גורם להסתכל מסביב ולראות אם ההורים בבית.

זוג ריק, בלי משקל הנדחף לשולי המשפחה. 'אין לכם ילדים – ולא יהיו לכם ילדים!', מילותיו של הרופא צפו ועלו בי, וחשתי שאני שוקעות במצולות כאב אין סופי.

"גילה, מה קרה? למה את כל כך היסטרית? אפשר לערוך טיול לילה ירושלמי עד הבוקר. אם את מאוד עייפה, יש כאן בסביבה מלון. אפשר גם ללכת לפנימייה של מוסד "לב ירושלים", לימדתי שם לפני חמש שנים והמדריכים יקבלו אותי בזרועות פתוחות", שמעתי את דבריו של אורי כמו זמזום רחוק והם לא הרגיעו אותי. לא הפריע לי להישאר לבד ברחוב הירושלמי, הפריע לי ששכחו אותי בבית.

"גילה, בואי נלך", פיהק אורי בעייפות.

לא יכולתי להזיז את רגלי, הכאב סחט ממני את טיפת הכוח האחרונה שלי.

 

***

 

ואז נפתחה הדלת. אבא שלי קם ושם לב לחסרוננו, ראה אותי כמו שאני וחש מייד את כל מה שעבר עלי בשעה וחצי האחרונה, הוא היה נסער בדיוק כמוני.

"גילה, רציתי שתבואו בשבילי. היה לי קשה להיות בחג ללא אחד הילדים, אך הייתי צריך לוותר לך, גילה. את מתמודדת מספיק עם מצבך ולא זקוקה לקרבות נוספים", עיניו של אבא היו אדומות.

"אבא, זה בסדר", אמרתי ופתאום חשתי שלווה גדולה עוטפת אותי.

"אבא, הכל בסדר, קצת הצטננתי", ניגבתי את עיני וחייכתי חיוך רחב ואמיתי.

לאחר אותו אירוע, הרגשתי שהגעתי למעין השלמה עם מצבי וספיחיו, והתחלתי באמת לקבל את מסלול חיי כמות שהוא. זה הנתיב שהוכן עבורי ובו עלי להתקדם קדימה כדי להגיע ליעדי חיי. מחשבות שליליות הם אנרגיה מבוזבזת שניתן היה להניע בה מפעלים גדולים.

חג סוכות של שנה זו, זכור לי כחג השלמות. הייתי שלימה עם עצמי, שלימה עם מצבי ושלימה עם בני משפחתי. ישבתי ליד השולחן, שוחחתי בנחת על מטרנות מטפלות וגננות בלי לחוש שמץ של אי נעימות. הטבעיות בה נהגתי השפיעה על התנהגות הסובבים אותי, גם הם החזירו באותה מטבע ומחיצות ישנות שהפרידו בינינו נפלו אט אט.

לראשונה כמעט מאז נשואי, הרגשתי בבית הוריי בבית פשוטו כמשמעו.

 

***

 

'אין ילדים ונהיו ילדים'. שנה אחר כך הגענו בערב סוכות להורי עם זוג תאומים צרחני במיוחד. אחד בידיים שלי, השני בידיים של אורי. כשיצאנו קצת במוצאי החג לטעום את השמחה, מייד רטט הסלולארי בכיס.

"מתניה ונתנאל בוכים, אנחנו לא מסתדרים, תחזרו מייד הביתה", גם אם רצו לא יכלו לשכוח אותנו בבית, השארנו מזכירים נאמנים...

*הסיפור אמיתי, השמות והמקומות שונו.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן