לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הילדה הקטנה של סבא

הילדה הקטנה של סבא

מילים של אב טרם פרידה וברכה מהמקווה.

מאת

ישבנו בכיסאות הפלסטיק הקשיחים לצד מיטתו בבית החולים, מחייכים אליו חיוכים קלושים. המתנו לתוצאות הבדיקה שתאשר את הפחד הנורא מכול – שלאבא יש סרטן. אימא ואני ישבנו בשקט, מקוות שנוכחותנו מנחמת אותו. ואז, אבא החל לדבר.

"ג'ודי, חשבתי לעצמי, כמה נחמד היה אילו הייתה לך בת".

הייתי המומה. בארבע השנים האחרונות נולדו לי שלושה בנים ואבא לא הסתיר את חששותיו מפני הפוריות שלוחת הרסן הזאת. מאז שאחי נהרג בתאונה לפני שנים רבות, אבי פיתח אי-הבנות רציניות, ומובנות, עם אלוקים. אני חושבת שהוא מעולם לא הבין את ההתלהבות שלנו להקים משפחה גדולה.

"והנה השמות שאני הכי אוהב", אבא המשיך, לתדהמתי ההולכת וגוברת. "שושנה..." אימא ואני הסכמנו איתו ש"שושנה" הוא שם יפה.

"נעמי...", הוא המשיך ושוב הנהנו שתינו בהסכמה.

"והשם שאני הכי אוהב... מוריאל!" אבא חייך חיוך רחב.

"מוריאל!" אימא ואני צחקנו ביחד לשמע הבחירה המשעשעת. זה היה רגע כל כך מצחיק בשעה כל כך קשה. אבל השיחה חסרת התקדים של אבא על נכדה שהוא מקווה לה, הסעירה אותי. תהיתי, האם יכול להיות שאלוקים איכשהו מפצה על ההיחלשות הגופנית של אבי בכך שהוא נותן לו יכולת נבואית לראות את הנעשה בעתידי?

במהלך שמונת החודשים הבאים, אבי הפסיד לאיטו במלחמתו במחלת הסרטן, על אף שנאבק בה בכבוד ובאומץ. אני גיליתי באבי סוג של עוצמה, שלא ראיתי בו בעבר, והכבוד שרחשתי לו רק התחזק. על אף שלא שב ודיבר על כך שיהיה לי ילד נוסף, מילותיו נותרו קרובות ללבי והרהרתי בהן לעתים קרובות.

נבואה שהתגשמה

שבועות ספורים לפני מותו של אבי שוחחתי עם חברה, על מצוות ההליכה למקווה. על פי חוקי היהדות, בני הזוג נמנעים מכל אינטימיות פיזית מתחילת המחזור של האישה ועד אחרי שהיא טובלת במקווה. זהו חוק בסיסי מאוד באורחות הנישואין ביהדות, שנועד לא רק לחזק את היחסים הגופניים בין הבעל והאישה, אלא גם לחזק את הבסיס הרוחני של הבית.

על אף שאני מבקרת במקווה בקביעות מאז שנישאתי לבעלי לפני שש שנים, מעולם לא עשיתי מאמץ מיוחד לצעוד למקווה באותן פעמים ספורות, שליל המקווה שלי יצא בשבת או בחג. בזמנו גרנו במרחק קילומטרים אחדים מהמקווה הקרוב, ומסיבות של בטיחות ונוחות, דחינו את העניין בערב אחד, כדי שאוכל לנהוג לשם בנוחיות במכונית שלי. ידענו כל הזמן שאנו מתפשרים על הברכה הרוחנית שנושאת עמה המצווה, בכך שאנו מרשים למרכיב של "נוחות" לקבוע את האופן שבו אנו מקיימים אותה. כפי שחשדתי, החברה איתה דיברתי הסכימה אתי.

"חשוב מאוד לא לדחות את הביקור במקווה", היא אמרה. "ואם נוצר ילד אחרי שטובלים במקווה בשבת, זה נחשב לברכה מיוחדת". המחויבות המחודשת שלנו למצווה עמדה למבחן באופן מיידי. ערב המקווה האמיתי הבא שלי אכן יצא בליל שבת (שישי בערב). הבאנו שמרטפית, נעלנו נעלי ספורט נוחות לקראת הצעידה בת ששת הקילומטרים ויצאנו יחד לעבר המקווה.

כשנודע לי שאני בהיריון, חשתי שזו הילדה שאבי דיבר עליה.

מלותיה התמזגו עם נבואתו של אבי ובתנו נוצרה אחרי אותו ביקור במקווה. כשנודע לי שאני בהיריון, חשתי שזו הילדה שאבי דיבר עליה.

בדיוק 48 שעות אחרי שגיליתי שאני הרה, אבי נפטר בשנתו. חוויתי רגשות חזקים: צער, אובדן ותחושה לא מציאותית, שתמיד מלווה מוות של אדם קרוב ואהוב. יחד עם כל זה, החיים החדשים שצמחו בתוכי חיזקו אותי, והיוו הרמוניה שמקשרת בין החיים למוות. הייתי משוכנעת שאבי ידע איכשהו, שהעתיד יביא לי בת.

ב-16 בפברואר, 1994 התגשמה משאלתו של אבי. ילדתנו הרביעית ובתנו הראשונה נולדה. קראנו לה יעל. השתמשנו באות יו"ד, האות הראשונה בשמו של אבי, יעקב, ואהבנו את היותה גיבורה תנ"כית ואת פירוש המילה, "לעלות". בדיוק כפי שסבה עלה לעולם האמת, אנו מתפללים שגם היא תעלה ותגיע בחיים האלו לרמות הגבוהות ביותר של הישגים אישיים ורוחניים. שמה האמצעי, ברכה, נובע מהעובדה הפשוטה שזה מה שתמיד הייתה ותמיד תהיה עבורנו: ברכה.

 

30/12/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) שני, 19/9/2005 06:03

עולם האמת

הסיפור על אביך ונכדתו - ריגשו אותי שתזכי לנחת ממנה וברכות לרב...בדיוק קראתי ספר על דודה שלי שנפטרה מהמחלה וכן המוות יוצר אצלנו אמת בעולם הזהשכן יקירנו בעולם האמת...
סיפור המקווה המטהר והקדוש מתאים לימים אלה של חודש התשובה וההתחדשות
וכן סיפור לידת ביתך מתאים לכך שבימים אלה חגגתי אני יומהולדת
בשורות לגאולה פרטית לנפשינו וגאולה לכל עם ישראל

(2) יעל, 29/5/2005 12:10

איזה סיפור נוגע ללב!

מקוה הוא ברכה שאין לה שיעור. ואין הסבר. המים הללו- ברכתו של הבורא- מטהרים גוף ונפש. לא משנה כמה עייפות אנחנו נכנסות, אנחנו יוצאות בכוחות מחודשים.
לפעמים אני עצובה בשביל אותן נשים שלא ניסו לחוות את זה אפילו פעם אחת כדי להבין משהו רוחני במאת האחוזים.
ועוד לא דיברתי על מה שזה עושה לזוגיות

(1) אנונימי, 29/5/2005 06:16

הסיפור המרגש ביותר

אני חושבת שהסיפור שלך מאוד מרגש, ואני בטוחה שבתך היא מין נבואה של אביך.
שקראתי זאת חשבתי שמשאלתו האחרונה של אביך התגשמה זה ריגש אותי מאוד.
מקווה שיהיו לך רק ימים שמחים עם בתך.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub