לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ה

ה"ניצבת"

היא עומדת דוממת באמצע הכיכר, ודמעה קטנה של הערכה זולגת על לחייה.

מאת

היא עומדת בכיכר על גבי ארגז הפוך, פניה הילדותיות משהו מחייכות וצבועות כליצן יום הולדת. עיניה שירוק וחום מעורבים בהם תלויות בחלל בוהות בחיוך, ובגדי המוקיון בהם היא לבושה, תלויים עליה - ספק נערה ספק ילדה - ברפיון.

מידי פעם היא קדה לעבר אי מי המשליך מטבע אל הכלי המונח לרגליה, ומיד חוזרת לתנוחה קפואה, כשחיוכה על פניה. יש והיא מפריחה נשיקה לעברו של ילדון שזרק מטבע, ובעוד הוא מתרגש מהמחווה היא כבר שבה לעמוד ללא ניד.

יש המושכים את תשומת הלב, במשחק דרמטי ומרגש. אחרים עושים זאת בתנועות משמעותיות ובעלות תוכן או בקול החודר אל רובד עמוק ונוגע ללב. ו"הניצבת", היא ממקדת את התעניינות הציבור דווקא בחוסר התנועה.

רבים מאתנו נפגשו בשחקן או שחקנית העומדים כנציב מלח ואינם זזים במשך דקות ארוכות. ואנו מהרהרים בתדהמה "איך הם מסוגלים לעמוד ובקושי להניד עפעף", "כיצד הם יכולים לשמור על פניהם הבעת חיוך במשך עשרה רגעים, ולא להתעייף", "איך הם עושים את זה". גם אני התפעלתי מיכולתה של "הניצבת" לעמוד בתנוחה אחת במשך זמן מה. וביום מן הימים החלטתי להמתין לסיום הופעותיה כדי לשמוע על המשחק אותו היא משחקת.

 

***

 

אחר יום עבודה בו מאות אנשים נהנו מהופעתה. בשעה שקיפלה את ציוד העזר שלה, אספה את השרפרף הקטן ועוד כמה דברי פעוטים, הסירה את האיפור מעל פניה והתארגנה לשוב הביתה. סיפרה לי הניצבת, מדוע בחרה לעצמה תפקיד זה:

"למדתי משחק ומחול. טיילתי בעולם. ראיתי את השחקנים העורכים מופעי רחוב של עמידה ללא ניע, והדבר קסם לי. חשבתי לעצמי "חבל שאין כזה דבר גם בארץ". מספר שבועות אחרי ששבתי לארץ נודע לי אודות יריד שנפתח. יצרתי קשר עם האחראים על המופעים החופשיים במקום, קבלתי את רשותם, ובו ביום, נעמדתי על הארגז, ניסיתי וגם ערכתי את ההופעה הראשונה שלי. כשלעת ערב סיכמתי לעצמי "עשיתי את זה" .

"בפעם הראשונה זה לא היה קל, אולם עם הזמן לימדתי את עצמי, אלו תנוחות נוחות יותר, כיצד להגדיל את כושר הסיבולת שלי, איך לשמור על יציבות גם לאחר דקות ארוכות, וכפי שראית, היום אני מסוגלת להופיע במשך יום שלם כשמידי פעם אני עורכת הפסקת מנוחה".

"מה אומר לך" הוסיפה הניצבת, ופניה מאירות כפני ילד שזה עתה קיבל צעצוע חדש, "התפקיד הזה הוא אחד הדברים היפים ביותר שקרו לי בחיי. זהו דבר המדהים ביותר לעמוד ולראות את הצופים כשאתה מנותק מהם לחלוטין, לשמוע את התגובות שלהם. ובעצם לצפות אל הנעשה ברחוב, כאילו אינך קיים".

היא פרסה בפני מספר דוגמאות על הנעשה והנשמע מנקודת מבטה, ונפרדנו כידידים. מידי כמה ימים כאשר היה לי פנאי, הייתי עוצר ושומע ממנה תיאור משעשע או סיפור מרתק נוסף, על מה שהיא נהגה לכנות "העולם מזווית עיניה של 'ניצבת'".

 

***

 

גם באותו יום, היא עמדה בדמות הליצן חיוור הפנים והמחויך ללא שינוי, עיניה הירוקות-חומות בוהות, בחיוך תלוי ומרפרף, כתמיד. אלא, שבמורד לחייה, מזווית עינה הימנית נחרט באיפור הלבן שעל פניה, מסלול דק וברור, מסלול של דמעה. דמעה קטנה, אשר אי אז באחת משעות היום גלשה מעינה, וחרצה קו חד על לחיה. המתנתי עד שתעשה אתנחתא בעבודתה, ועוד בטרם שאלתי אותה "מה חדש". היא פנתה נרגשת "אני חייבת לספר לך משהו":

לפעמים, המטבע שמושלכת אל הכלי, היא המלאך הגואל הפרטי שלי, אשר מאפשר לי לשנות תנוחה.

"אני מניחה שאתה מבין לבד, שככל שעובר הזמן ואני עומדת בתנוחה אחת, כך גדל הקושי להמשיך בה. לפעמים, המטבע שמושלכת אל הכלי, היא המלאך הגואל הפרטי שלי, אשר מאפשר לי לשנות תנוחה. "היום, עמדתי והמתנתי למטבע. מטבע שתאפשר לי לשנות כיוון, ואין".

"הקהל עומד, מסתכל, אך אינו זורק את המטבע אשר תשמש לי סיבה מוצדקת להעביר את נקודת הכובד מצד ימין של גופי אל צד שמאל. כך, בעודי ממתינה מצטרף אל הקושי גירוד טורדני, גירוד אשר אמור לעבור עם שינוי התנוחה, אלא שהמטבע הגואל אינו מגיע ואני נטועה על מקומי".

"בעוד אני מצפה למושיע, אני מבחינה באדם היושב מולי על כסא גלגלים. מבטו נעוץ בי. בו בזמן גופו מתעוות ומתפתל אחורנית בניסיון לעשות משהו, מה הוא רוצה, אני שואלת את עצמי".

"תחושת הגירוד מטפסת במעלה ידי לעבר גבי, ומול עיני, האדם הנכה מנסה להטות את גופו ולהגיע לאן שהוא. אני חושבת על הגירוד האיום בגבי ולחילופין על התנהלותו המוזרה של הנכה התולה בי מבטים מתעניינים, וידו מתפתלת בצורה מוזרה אחורנית".

"אט אט ממחשבותיי מתמזגות, הרצון העז לשנות תנוחה ואגב כך לגרד את ידי וגבי, מתערב עם המחשבות אודות האדם היושב מולי, ואני מתחילה לחשוב לעצמי "מה קורה כשמגרד לו בגב, מה הוא עושה?".

"אולי כשזה הופך לבלתי נסבל הוא מבקש ממישהו שיגרד במקומו?" אני מנסה לומר לעצמי. "האם זה פתרון", אני שואלת את עצמי, ושבה לחוש את תחושת העיקצוץ המעצבן בכתפי".

"אני נזכרת בימי ילדותי, כשהייתי מתפנקת ומבקשת מאמה שתגרד לי בגב. והיא ניסתה להשביע את רצוני. ואני תמיד הייתי מגיבה בצורה שווה פחות או יותר "אוף! זה מידי חזק, עכשיו חלש מידי, יותר ימינה, יותר שמאלה". שכן, כך הוא אופיים של גירויים אם אינך מגרד במקום המדויק הצורך להתגרד מתפשט על פני כל הגוף. אני מפליגה בחלומותיי, תחושת הסבל שלי מהגירוד הטורדני מתערבת עם הערכתי הרבה ליושב מולי, הערכה הגדלה מרגע לרגע, ודמעה חמקנית ברחה מעיני".

"אני ממשיכה לחשוב לעצמי. הוא, למרות אי יכולתו לעשות דבר מינימלי, להעביר את תחושת הגירוד. ועל אף ההתפתלויות הנמשכות שלו בניסיון להוציא משהו, הוא נראה נהנה מחוויות הטיול שלו, ומההופעה בה הוא צופה".

"כך נוצר מצב מעניין ביותר. שנינו התפעלנו. הוא יושב מולי, פעור פה ומבטו המתפעל תלוי בי, ואני עומדת מחויכת מולו, בחיוך של "ניצבת" בלי להזיז שריר. אולם ליבי נתון להתפעלות מתעצומות הנפש היומיומיות של אדם אחד, אדם בכיסא גלגלים".

הוא יושב מולי מתפתל אחורנית. ואני כבר לא יכולה יותר, אני חייבת לשחרר את תחושת הגרוד. ושוב אני חושבת מה הוא מתאמץ כל כך. ושוב אני חושבת על הגרוד שלי. ואז ברגע אחד ניתנות תשובות לשאלותי".

"לפתע פתאום, חיוך רחב של אושר מתפשט על פניו, הוא מצליח לסחוב משהו מאחורי כסא הגלגלים שלו. מושיט את ידו המעוקלת משהו, קדימה, שומט מטבע אל עבר הכלי, ומשחרר אותי מתנוחת הסבל בה עמדתי. תוך כדי הקידה מעומק הלב אותה קדתי לעברו, אני מנופפת בידי, מתמתחת קלות, מעבירה משקל לרגל השניה, ונפטרת מהצורך העז לגרד בגב".

 

***

 

"מה אומר לך" מסיימת הניצבת את דבריה, "ראיתי בימי חיי שחקני רחוב לא מעטים, בודאי שאני מכירה את תעצומות הנפש המושקעות על ידי כדי להצליח בהופעתי. אבל אין ספק כי מה שמשקיע אדם נכה אחד, ביום אחד, כאשר הוא ממשיך להשתדל לחיות את החיים, היא השקעה גדולה פי אלף".

הניצבת הנחמדה, הוציאה מטבע ואמרה: "האיש בכיסא הגלגלים לא הצליח לקלוע את המטבע על הכלי והיא התגלגלה אל מתחת לשרפרף, הרמתי אותה, ואשמור אותה כמזכרת לעוצמתם של בני האדם. כי זוהי, מזכרת מאדם מיוחד".

"מזכרת מאדם מיוחד" אמרה הניצבת, בחיוך מתוק, ודמעה קטנה קטנה של הערכה זרמה בנתיב שנחרץ זה מכבר באיפור הלבן שעל פני הליצן".

 

30/10/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) Neshama, 29/11/2005 01:00

Something 2 think about

I wish everybody would take a moment every now & then just 2 appreciate every litle think we have and realize how we take 4 granted those wonderful things G-D has given us. If u need help - ask G-D, if u don't - thank G-d. thank

(4) אורלי, 4/11/2004 04:58

מקסים

הצורה שבה את מעבירה את המסר הכל כך ברור על החיים פשוט מקסימה ומעלה חיוך של כמה טוב ופשוט הכל יכול להיות אילו נתאמץ קצת לחשוב אחרת ממה שהורגלנו.

(3) גלית אברהם, 2/11/2004 03:50

כמה צריך להעריך

הכתבה היפה מראה לנו כמה צריך להעריך את החיים היפים שיש לנו ולהודות לה' על כל יום שנתן לנו לקום ואת הידיים "לגרד את הגב", ולא לרטון כל הזמן, כי תמיד צריך להביט על האנשים שלא יכולים ותלויים באנשים אחרים.
כל הכבוד על כתבה יפה, חזקי ואמצי, גלית

(2) אביב, 1/11/2004 12:21

ואאוווווו...

זה הדרך היחידה שבה אני יכולה להביאה דעה פשוט ואווו...

(1) יערה, 31/10/2004 09:07

מרגש!

והלואי והיינו זוכרים זאת כל הזמן...

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub