רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

על ילדה מיוחדת ודאגה של אמא

כ״ג בתשרי ה׳תשס״ד כ״ג בתשרי ה׳תשס״ד 19/10/2003 | מאת שרית אמיחי

הכל שווה בשביל לחסוך לאמא רגע אחד של דאגה.

אחד הדברים הכי נחמדים שקרו לנו בראש השנה האחרון, היו השקט והשלווה בבית המלון בו התארחנו. אין טלפונים ואין צלצולים. אפשר לנהל שיחה רוגעת ומתמשכת, בלי הפסקות וממתינות, בלי הפרעות של אנשים שזה מקרוב-רחוק באו-טלפנו, בלי צורך לבשל ולדאוג 'מה להגיש לאורחים'. זמן 'נטו' של תשומת לב למשפחה.

במוצאי החג, המשכנו את השלווה המשפחתית הזו, בלובי של בית המלון בו שהינו. מהצד, צדה את עינינו חברה יקרה וותיקה, שכמונו, בילתה אף היא את החג במלון. היא רצה והתרוצצה לכל עבר. לימין, לשמאל, למעלה במדרגות, ולמטה לחדר האוכל. במעליות ובבית הכנסת. בכל פינה. בדקה, פשפשה וחיפשה.

לאחר כחצי שעה, צנחה על כסא לצידנו, מותשת:

"אל תשאלו", נאנחה, "המרדף הזה, אחר הסלולארי, גומר אותי..."

חייכנו.

"מה היה כל כך דחוף, שלא סבל דיחוי עוד רגע קט של הנאה מהחג?" שאלנו.

"הוא נעלם, הקטנצ'יק הזה. חמותי טענה שאחזה אותו כל הזמן ביד. אבל היא מבוגרת וקצת שוכחת. אז חיפשתי אותו עבורה."

"חייגתם, כדי שלפחות תסתייעו בשמיעת הצלצול?" חקרנו,

"צלצלנו. ועוד איך. אבל אין קול ואין עונה. המכשיר שאליו חייגת, אינו זמין כעת... התקליט הכי מרגיז..." צחקה.

"סוף טוב, יש?" שאלנו שוב,

"יש. מצאנו אותו בחדר שלה. היא השאירה אותו על המיטה. כבוי." אמרה החברה.

 

***

 

פתיחה כזו, רק גירתה בנו את יצר הדיבור בגנות המכשיר הסלולארי. היינו בטוחים למדי, שאותה חברה, תצטרף ותזדהה עם כל מילה. בפרט, לאחר ההתרוצצות שלה בחצי השעה שחלפה. אבל כמה משפטים שהתעופפו להם באוויר, גרמו לה לזנק:

"אתם טוענים שהסלולארי 'הורס' לכם את החיים? מה פתאום! אצלי, הוא ממש מציל חיים! אני בכל בוקר מודה למי שהמציא אותו ולמי שנתן לממציא את השכל והכשרון, להמציא מכשיר גאוני כזה!" קראה בקול.

"מה זאת אומרת?" תמהנו. "בסך הכל, מכשיר נודניק ומעצבן, שבגללו, מכל פינה, את יכולה לשמוע את הסימפוניה הבלתי גמורה של מוצרט יחד עם הפרילוד של באך. אצל הרופא, באוטובוס, ברחוב, במכונית, אנשים הולכים ומשוחחים לעצמם. כל שלוות החיים וההתנתקות, נעלמת לה. לא נכחיש שישנן מעלות במכשיר הקטנטן. אבל מכאן ועד להצלת חיים? להודות לממציא כל בוקר? את מגזימה. מילא, הוא עוזר לפעמים. אבל עד כדי כך? מה כבר יכול להיות?"

"תשמעו סיפור", פתחה החברה, "בסופו, לא תשאלו, מה כבר יכול להיות. אני בטוחה בזה."

 

***

 

את תהילה שלי, אתם מכירים, נכון? ילדה מיוחדת. היום כבר בת 16 וחצי, אבל נראית כבת תשע. בסך הכל, למרות היותה מיוחדת, היא ילדה שמחה, שאוהבת להיות בחברה, לעתים היא קצת אלימה, אבל אנו משתדלים לטפל גם בזה.

תמיד, תהיה לי ילדה קטנה, הדורשת השגחה צמודה. ילדה שלעולם לא תתבגר.

המון השקעה, נדרשת מאיתנו. אם זה בית-ספר מיוחד, תרפיות, חוגים, שיעורים, ואם זה הדרכות, כיצד ואיך להסתדר בחיים, למרות המוגבלות. רוב רובו של היום, נסוב סביבה, ולמרות שאני לא אישה צעירה היום, עדיין ותמיד, תהיה לי ילדה קטנה, הדורשת השגחה צמודה. ילדה שלעולם לא תתבגר.

בזמן האחרון, לימדנו את תהילה, לנסוע באוטובוס. המורה שלה, מעלה אותה בתחנה קבועה, ואני ממתינה לה בתחנה הקרובה לבית. הבהרנו לה, בצורה המיוחדת בה אנו מתקשרים איתה, שלא משוחחים עם אף אחד, לא דוחפים, לא מכים, יושבים יפה בכסא, וכשמגיעים קרוב לבית, מצלצלים בפעמון, ואמא עולה לאטובוס, ומורידה את תהילה.

תהילה שמחה. הרגישה גדולה, גאה ובטוחה בעצמה, על שביכולתה לבצע נסיעה כזו, לבדה. ללא עזרה. שמחנו איתה, כל התקדמות שלה ולו קטנטנה ביותר, כרוכה במאמץ והשקעה עצומים מאיתנו. אך גורמת לנו אושר רב.

שלושה חודשים, שתהילה נוסעת באוטובוס והכל מתנהל כשורה.

בערב החג, סיימה תהילה את הלימודים מוקדם מן הרגיל. המורה העלתה אותה כמו תמיד, על האוטובוס. אני המתנתי בתחנה.

מחשבות התחילו להתרוצץ במוחי: למה הוא לא עצר? למה תהילה לא צלצלה בפעמון? מה יהיה עכשיו?

כחצי שעה חלפה, והנה, האוטובוס מגיע. אבל, אל מול עיני הנדהמות, הוא לא עוצר בתחנה. הנהג ממשיך לנסוע, ומדלג ביעף על התחנה בה אמורה תהילה לרדת. ממבט חטוף, שהצלחתי להעיף אל תוך האוטובוס, ראיתי את תהילה יושבת בספסל הקבוע. ילקוט ורוד על כתפה וצלחת עם סימני החג שקיבלה בבית-הספר, בידה. מחזיקה חזק, שלא ייפול.

עוד שניה עברה, ומחשבות התחילו לרוץ: למה הוא לא עצר? זאת לא השעה הקבועה. זה נהג של שעה מוקדמת יותר. הוא לא יודע, שתהילה יורדת כאן וחייבים לעצור.

למה תהילה לא צלצלה בפעמון? היא לא יכולה. היא מחזיקה צלחת עם סימנים, ביד. למה לא דיברה? אמרה משהו? היא לא מסוגלת להתבטא כראוי. הזהרנו אותה, שוב ושוב, שלא לשוחח באוטובוס עם זרים.

מה יהיה עכשיו? מה נעשה אם תרד מן האוטובוס, ותלך לטייל בלי לדעת את הכיוון?

 

***

 

אין לכם מושג ואני מאחלת לכם, שלעולם לא תדעו, הרגשה נוראה כזו. לראות אל מול עינייך, איך סיוט שרודף אותך למן הרגע בו נולדה ילדתך היקרה והמיוחדת – קורה. מתרחש עכשיו, ואין ביכולתך לעצור את זה. למנוע.

רצתי. תחילה הביתה, לבדוק מה מספר הטלפון של מודיעין 'דן', לנסות לברר איך ניתן לאתר את הנהג. שלא יאפשר לתהילה לרדת. שלא תטייל ברחובות תל אביב. במקומות שהיא לא מכירה.

מודיעין דן, עד שמגיעים למענה אנושי לוקח זמן, והתאריך – ערב ראש השנה. לחץ ועומס בתנועה ממילא.

הכל שווה, בשביל לחסוך לאמא, רגע אחד של דאגה.

בעלי עזב את כל עיסוקיו, וניסה לעקוב ברכב אחר מסלול האוטובוס. בתי הגדולה, השאירה את ילדיה עם השכנה, והתיישבה על יד הטלפון, בניסיון נואש לחייג שוב ושוב אל הנהג, שאת שמו ומספר הטלפון הסלולארי שברשותו, כבר השגתי אני. אבל המכשיר, לא זמין. הנהג בשעת נסיעה. בעבודה.

לקחתי מונית אל התחנה המרכזית, אולי יקרה הנס, ותהילה תגיע לשם. שעה וחצי, של טירוף הדעת ואיבוד חושים. של פחד מקפיא שמזדחל אל הלב.

מה איתה? איפה היא? מה עוד אפשר לעשות?

 

***

 

תהילה, נסעה באוטובוס, עד לתחנה המרכזית. גם שם, היא סירבה לקום ממקומה, כי רק כשרואים את אמא בתחנה, יורדים. ולכאן, אמא עוד לא הגיעה.

הנהג, היה מספיק אחראי, והבין, שאל לו לנסות להוריד את תהילה בכוח. הוא ניסה לדובב אותה, לשמה, לכתובתה, למספר טלפון, אבל תהילה – לא משוחחת עם זרים. היא נצרה את לשונה ולא הגיבה. גם את שמה הפרטי, סירבה לומר.

משלא הניבו מאמציו פרי, ניגש הנהג אל המכשיר הסלולארי, כדי לברר עם המשטרה, אם מישהו הכריז על ילדה מיוחדת, שנעדרת.

ברגע בו המכשיר הופעל – בתי הבכורה, הייתה על הקו. היסטרית כמעט לגמרי.

"תהילה אצלך?" שאלה בבכי,

"יש באוטובוס ילדה מיוחדת, אינני יודע את שמה. היא לא מוכנה לענות לי", השיב בפליאה הנהג.

"ילקוט ורוד?" ביררה בתי,

"כן!" שמח הנהג.

וכך, בתוך דקות מספר, הגעתי למקום בו חנה האוטובוס, אספתי אל זרועותיי ילדה גדולה/קטנה, חבקתי אותה ובכיתי.

הנהג, ניסה להתנצל, שאף אחד לא ביקש לרדת בתחנה, והיא הייתה נראית לו ריקה מאנשים, וזה לא בכוונה ולו רק ידע מראש...

"אין צורך", מלמלתי. "תודה רבה לך. שהבנת. שסייעת כמיטב יכולתך. שהחזרת לי את תהילה, בריאה ושלמה."

 

***

 

"עכשיו אתם מבינים, שסלולארי, יכול גם להציל חיים?" סיימה את סיפורה, בעיניים אדומות.

"תהילה לא יודעת להשתמש בטלפון. אבל האנשים סביבה, מצוידים היטב. הכל שווה, בשביל לחסוך לאמא, רגע אחד של דאגה."

בכל הזמן הזה, בו רותקנו לסיפורה, ישבה תהילה בצד על כסא, מחאה כפיים ומלמלה לעצמה. כשסיימה אמה לספר את אירועי ערב החג, נפנינו כולנו להביט בה. היא השיבה מבט אל אמה, וחייכה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן