המיני-חופשה שלי
כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשנות את הפרספקטיבה.
לא מזמן נפגשתי עם חברה בבית קפה. החברה לא גרה קרוב, ולא היה כל כך קל להגיע עד לשם – אבל כבר המון זמן שלא נפגשנו, והיה לי שווה להתאמץ בשביל זה.
הגעתי אל מקום המפגש קצת מוקדם, התיישבתי בשמש בחוץ ולגמתי את השתיה שלי. האוויר היה חמים ונעים, אפילו היתה רוח קרירה ונעימה. הודעת טקסט הופיעה בטלפון שלי: "הגעתי". הסתכלתי סביב. לא ראיתי אותה בשום מקום, אבל אולי היא עדיין מחנה את הרכב. אחרי הקצאה נדיבה של 5 דקות לחניה החזרתי לה הודעה, "איפה בדיוק?"
כמה התכתבויות יותר מפורטות גילו שהיא התבלבלה ומחכה לי במקום אחר. היא הבטיחה להיכנס למכונית ו"להגיע מיד". אבל בעיר הצפופה הזאת שום דבר לא הולך מהר...
הנטיה הראשונית שלי הייתה להתרגז. הדיבור הפנימי שלי התחיל להישמע ככה: "איזה בזבוז זמן". "הזמן היקר שלי". "היא לא מבינה ש...?" וכולי. מכירים את זה.
אבל אז התעוררה בי הבנה שעצרה אותי על המקום.
אני מרגישה מוצפת בזמן האחרון. אני חולמת על מעט זמן לרגיעה, על חופשה. ומה המרכיב העיקרי של הפנטזיה הזאת? לשבת במנוחה ליד המים ולשתות כוס קפה – בלי שום מקום למהר אליו ושום דבר לעשות (לפעמים טוב לחלום בקטן!).
למרות שלא היו לידי מים ושאר היום שלי היה עמוס, יכולתי לטעום משהו מהחופשה החלומית שלי. קיבלתי רגע איטי, מרגיע בשמש הנעימה.
התסכול שלי התחלף בהכרת תודה. אלוקים נתן לי מתנה, מיני חופשה (מאוד מיני), ככה סתם, באמצע היום.
כשחברתי הגיעה לבסוף, כמעט הצטערתי. שמחתי לראות אותה, אבל באמת נהניתי מהזמן השקט.
שמחתי גם שהצלחתי לקחת מצב שהיה יכול להיות מאוד מתסכל, ולמסגר אותו מחדש למצב חיובי. ולמרבה ההפתעה, היה מאוד קל לעשות את זה. עכשיו כשאני רואה שהגישה שלי יכולה להשתנות במאמצים פשוטים יחסית, אני מקוה שאוכל לעשות זאת גם במצבים יותר מורכבים.
הפעם הצלחתי להפיק תועלת מהשכחנות של חברתי, במקום להיות קרבן. כל מה שנדרש לשם כך הוא פרספקטיבה חדשה.